'קולאז

3

5

4

6

1

///
את שפת הקולאז’ פיתח שמי מאמצע שנות השבעים והוא מאופיינת בשלושה נושאים מרכזיים: הקונסטרוקטוביסטי, מוטיב הרצועות הקרועות והמוטיב המינימליסטי. פסלי הקיר עומדים כיחידה אוטונומית. לא דגם לפסל גדול ולא הקטנה שלו, אלא מעין תבנית קולאז’ – ברזל קרוע, גופים גיאומטריים, טרפזים, מלבנים; תמצות של צורה וחומר. התערוכה מחדדת את מילון ‘הצורות השמי’. היא מבליטה את העיסוק של שמי במתחים, במשקל שבין הצורות, בעירום החומרי, בחיבור, בהברגה ובסייסמוגרפיה הקווית הרגישה של הגבול הקרוע.
הקולאז’ של שמי מורכב מקרעי דפים חתוכים, מחוברים זה לזה. די בשינוי במצע העבודה או בדוגמת הניירות המודבקים כדי לשנות את פני העבודה ולהבדילה מקודמתה. העבודות מתאפיינות ב’רזון’ החומר. הרכיבים הפשוטים, הישירים, והאמצעים המינימליים יוצרים תוצאה מורכבת המביאה לידי ביטוי את עוצמת הפשטות והאיפוק. העבודות, לרוב בצבע אחד, עשויות ניירות, המונחים בדיוק רב זה ליד או על גבי זה, ישר או באלכסון ומייצרים תחושה של מישורים ועומק. אליהם מצטרפים קווי רישום, גזרי נייר ופיסות מתוך המציאות בדמות גזרי עיתון צבוע, אשר לעתים ניתן להבחין מתוך הצבע במילה או חלקי מילה. בדרכו ובשפתו האישית והמקורית, שמי מצרף יחד סוגי חומרים שונים, וממקד בכך את הבנת הקשר בין מסה לחלל, בין תרגום צורות תלת ממדיות לציור. בד בבד הוא מעמיק את החיפוש אחר המבנה הפנימי של האובייקט, תוך פירוקו למאפייניו הצורניים. חומריות הברזל, כחומריות הקולאז’ים, היא חומריות עירומה [גולמית]. הקיר הוא הנייר. הקולאז’ שטוח, אך עם זאת ‘פיסולי’, מונוכרומטי ובדרך כלל חלוד כלא-צבע של הפסלים; בנוי על מתחים בין צורות ומוגדר על ידי קווי המתאר. הקריעה והקיפול יוצרים סוג של ‘תרשים קצה הנייר’.
המפגש עם עבודות הקולאז’ ופסלי הקיר מאפשר היכרות רגישה עם האינטימיות של האמן.
סמדר שינדלר, אוצרת
לתערוכה יחיאל שמי / חלודה על לבן

///

_DSC0355
_DSC0193122
_DSC03211

מודעות פרסומת