ציור

m2
ציור על יוטה, 1994, צבע שמן וזפת, 140×140

m3
ציור על יוטה, 1995, צבע שמן וזפת, 180×180

m1
ציור על יוטה, 1995, צבע שמן וזפת, 180×180

m8
ציור על יוטה, 1995, צבע שמן וזפת, 140×140

///
"…בציוריו – הצורה מתומצתת – עצם מוגדר יחיד ומבודד, זכות קיום לכל צורה, מגע נטול כפיים. בין חומר לרוח – צורה וחלל – מצבם ההיולי, הראשוני, יש בציורים תנועה של היווצרות, מאבק צורני בין אחדות לפירוק, בניסיון להמחיש את תהליך התמורה שעוברים צורה או פסל מעצם קבוע למדיום שכולו חומר בר-חלוף או להפך. חלל, צורה וחומר מתקיימים בהם תלות הדדית שמעוררת תחושה של אי-ודאות – החידה שבחוקיות הקיום והיקום. אטמוספרה שהיא מעבר לצורה ולתוכן, האטמוספרה הזאת שהיא חסרת צורה של אין צורה ויש צורה…העניין של לעשות דבר שהוא באמת באמת לא אובייקט כי הוא מעבר לו. כל החיים שלי אני שואף לעשות את הלא-אובייקט"
אני גולדנברג
///

m4
ציור על יוטה, 1995, צבע שמן וזפת, 140×140

m5
ציור על יוטה, 1993, צבע שמן וזפת, 120×120

m6
ציור על יוטה, 1993, צבע שמן וזפת, 140×140
ציור על יוטה, 1994, צבע שמן וזפת, 120×120

///
"…בדי יוטה גסים, אתם אלמנטים שנשאבים מהפיסול: ציור של קורה, עוד קורה, מתחים, התנגשויות, נפילות.
באדום עז נטול עכבות, האלמנטים לא דחוסים והדוקים כבעבר, ניכרת בהם קלילות חדשה, רצון להסתפק בסימון של המחווה הציורית במקום אותה ג'סטה גופנית – פיזית – קונקרטית. האמנות הג'סטורלית gestural art – ציור פעולה – אבסטרקט אקספרסיוניסטי שנעשה בשנות ה-40, 50, מאבות המזון של האמנות הישראלית המודרנית שהפנימו את האקשן פיינטינג האמריקאי. היצירה האמנותית כפעולה, כתנועה, כאקט המכיל את עצמו ובוחן את עצמו ועוקב אחר היחסים בינו לבין עוד משהו.
הרולד רוזנברג: ברגע מסוים בד הקנווס החל להופיע אצל ציירים אמריקאים בתור 'זירת פעולה' מה שאמור להתרחש על הבד לא היה תמונה כי אם אירוע. הצייר לא ניגש אל הכן כשבראשו דימוי מסוים, הוא ניגש אליו עם החומר ביד ועם כוונה לעשות משהו לפיסת החומר האחר ממולו – הדימוי הוא תוצאה של המפגש הזה..בתוצאה הסופית, מה שזה יהיה או לא יהיה, מוכרח להיות מתח.
שפיכת הצבע או משיכת המכחול הדינמית מזוהה עם האקספרסיוניזם המופשט האמריקאי.
"ציור שהוא פעולה, הנו בלתי ניתן להפרדה מהביוגרפיה של האמן, הציור עצמו הוא "רגע" מתמהיל חייו…אמנות כפעולה נשענת על ההנחה שהאמן מקבל כממשי רק את מה שהוא עצמו בתהליך היצירה על מנת לשמור על הכוח להימנע מארגון של משהו, עליו לתרגל בקביעות לא"
נעמי אביב
///

Scan 4

///
עם יעל
נסע לני יורק להתרחק וחזר עם החלטה על שינוי ולאדם כל כך נאמן ומחויב שינוי המדיה לא היה פשוט.
הבחירה לעבוד בצבעים שמזוהים עם שמי – חום – חמרה – חלודה, כחול, זפת ולבן.עם השנים עבד אך ורק בזפת וצבע יסוד ששמים מתחת לצבע מתכת והשינוי הצבעוני היה תלוי באיזה צבע יסוד זה.
יוטה – צבעי יסוד-בסיס, זפת, צבע שמן לבן ולפעמים צבע תעשייתי, צבע יסוד אוקסיד של טמבור, אין צבע שחור זה הכל זפת, כדבר שקשור למתכת, צבע חומרי שקשור למתכת, כל העבודה הייתה כאילו עם חומרי פיסול שבעצם היו חומרי ציור.
"אני ניגש לעבוד, לא יודע מה יהיה מעניין אותי האנרגיה – אווירה בין האלמנטים. משהו בתהליך, באינטראקציה בין האלמנטים זה מה שמעניין אותי". עבד על פורמטים מרובעים, פורמטים גדולים כמעט אף פעם לא צייר קטן.
רוב רובם של הפסלים לא נשארו רק בפיסול, מחליפים את סוג המאמץ כאילו הולכים לנוח על הרישום,על הקולאג' על התחריט – הבטן הרכה של הכול – זה קטן, זה מולך, לא סוחבים, לא מנופים, עבודה אחרת לגמרי. השוני הגדול במסות, בחומרי. בפיסול – צריך שזה יחזיק ובציור אתה מניח את זה – איפה שהמברשת באה, יש קנה מידה.
תבליטי הקיר – הוא מאד קשר לתוך הציור. בארה"ב.
///

m7
ציור על פשתן, 1990, צבע שמן וזפת, 160.5×160.5

מודעות פרסומת