גבריות באמנות הישראלית
פתיחה: 15/6/2019 – נעילה: 29/11/2019
אוצרים: יובל ביטון רוני כהן-בנימיני
אדם בערבה, פסלו של יחיאל שמי המוצג בתערוכה, הוא העתק ברונזה של פסל מקורי מ-1952 שנוצר במקור מאבן גיר. הפסל משתייך לתקופה פיגורטיבית מוקדמת ביצירתו של שמי, המזוהה מאז 1955 בעיקר בפסלי ברזל מופשטים.
הפסל נוצר כאנדרטת זיכרון סמלית להתיישבות החלוצית בקיבוץ בית הערבה, במרחב המדברי הצחיח שמצפון לים המלח (שמי עצמו נמנה ב-1939 עם מייסדי הקיבוץ, שפוּנה וננטש במלחמת העצמאות וחבריו המפונים הקימו את הקיבוצים גשר הזיו וכברי, שבו חי שמי עד מותו). דמות האדם זו מתנוססת לגובה רב-עוצמה של 210 ס"מ ומייצגת את בן הארץ העברי והחסון, הצומח מן האדמה, עשוי מחומריה (אבן גיר) ופניו אל אופק העתיד. ידו ספק-נשענת-ספק-מלטפת ראש של נשר הניצב על כתפו, תוך אִזכור של קינת דוד – "מנשרים קלו, מאריות גברו" – הקושרת לדמות האוטופית את אתוס הגבורה והאבל המקומיים. תצלום של הפסל הופיע על שער גליון בקיבוץ ליום העצמאות השלישי של המדינה, תחת הכותרת "עצמאותנו".
שמי, שהחל את דרכו כצייר, פנה לעבוד בפיסול בתקופת חברותו בבית הערבה בשנות ה-40. "משהו בציור לא מספק אותי", אמר. "ייתכן שבמעבר לפיסול היה גם משהו גברי כזה – יצר הרפתקנות וגם שאיפה לעוצמה, לאילוף של החומר". הנוף המדברי רב-העוצמה של הערבה היה מקור השראה ברור, ברוח מגמת הפיסול הכנעני שהתנסחה באותן שנים ובהשפעתו המובהקת של יצחק דנציגר, שאצלו התלמד שמי. עוד הושפע שמי, בדרכו ללימודי פיסול בארצות-הברית, מהפיסול המצרי הקדום שראה בעצירה בקהיר ובאלכסנדריה. בדרכו חזרה ארצה נחשף גם לפיסול קלאסי בפריז ובפירנצה.
עדי הרוש
*
באופן מוזר אין כמעט דוגמאות בתערוכה למונומנטליות הגברית של האסתטיקה הציונית. יש בעצם רק אקזמפלר בודד שלה, "אדם בערבה" של יחיאל שמי מ-1952. פסל מרשים של גבר בפוזה הירואית שידו נחה על ראש נשר. אבל שמי הרי לא היה פיגורטיבי זמן רב, והגבר שלו קצת מוזר, יש בו רכות מפתיעה שלא אופיינית לסטנדרט המגויס, העוצמתי והסוחף. שמי מהדהד את "מוטי", פסל של אייל אסולין שמוצג בתערוכה. שניהם מתכתבים עם "נמרוד" המכונן של יצחק דנציגר.
מתוך כתבה של אבי פיטשון
*
אטליה שמי 