2014

5.4.14
אטליה שמי מארח:
נקודת מבט – רותי אגסי | מאיר אגסי | יחיאל שמי
אוצר אורח: יניב שפירא

Invitation_ok

IMG_5830
מתוך התערוכה

IMG_5870
יניב שפירא בפתיחת התערוכה

///

נקודת מבט // יחיאל שמי, מאיר אגסי, רותי אגסי

התארחותם של מאיר אגסי ושל רותי אגסי באטליה יחיאל שמי והתערוכה המשותפת לשלושתם נתפסת במבט ראשון כעיסוק בצורות גיאומטריות, בקומפוזיציות פיסוליות וביחסים של נפח וחלל. אולם ככול ששוהים בחללי התצוגה השונים מתגלים פניה השונות: הן במכלול יצירתם של כל אחד מהשלושה, המאופיין ביסודו בניגודים של תוכן ושל מדיה (פיסול, ציור, רישום, צילום); הן במפגש הנטוע בהיכרות רבת שנים, בשיחות מתמשכות ובמחוות הדדיות. על רקע אלו יש יותר מדרך אחת להבין או לפרש את העבודות המוצגות בתערוכה.

עניינו העיקרי של יחיאל שמי הוא בפיסול מודרניסטי, במפגשים בין חומר, מסה וחלל ובמיזוג בין גופים של ברזל ומוטות עץ, שנועד למרחב הפתוח – חשופים לשמש, לאור ולאקלים המקומי. בעוד הפסלים של שמי הם לב מפעלו, הרי שציוריו על בד ועל נייר הם פרק מאוחר ומבחינות רבות הרחבה (לצד הצלע השלישית של הרישומים) של שפתו האמנותית. אלו הן עבודות מרובעות, בעלות טקסטורה חומרית, צבעוניות אטומה ומשיכות מברשת או שפכטל רחבות, שתוארו בפי מאיר אגסי כ"מטמורפוזות של שחרור מאוחר, מעין חיבור אוטוביוגרפי מתומצת של כל ההתנסויות האחרות". ברוח זו ניתן להבין את הציורים שנבחרו לתערוכה זו, כמבע מופשט שמגיב לפיסול אבל גם נוטה בחומריותו ובצבעוניותו לממד רגשי יותר.
פרשנות הנוטה לאישי ולביוגרפי אינה מפתיעה כשמדובר במאיר אגסי, שיצירתו נסובה ביסודה סביב דיוקן עצמי, באמצעותו הוא חתר ללכידתם של עולמות שלמים. הללו באו לידי מיצוי בפרק המאוחר והמסכם של יצירתו, במסגרת 'מוזיאון מאיר אגסי'. התכנסותו והתגדרותו של אגסי במדיום האינטימי של נייר הם גם אלו שאפשרו לו 'לכבוש' את כל העולמות – 'להתכתב' עם מגוון אמנים ומגמות מתולדות האמנות ולממש את תשוקותיו ונטיותיו האמנותיות המגוונות. שתי סדרות עבודותיו בתערוכה זו, 'Object No. 1' ו-'To Make Things' נעשו בתחילת שנות ה-80 וכרוכות זו בזו. בעוד האחת עוסקות בבחינה כמו מושגית של גופים תלת-ממדים וגיאומטריים, השנייה מורכבת מחפצים שוליים וחסרי משמעות, ההופכים במגע יד חושני ליצירת אמנות פואטית.
רותי אגסי תרה במצלמתה לאורך השנים אחר עקבות של התרחשות עלומה בנוף, עצמים חסרי שייכות לזמן או למקום כלשהו וחפצים ביתיים כגון מיטות, שולחנות או כסאות. אלו מצטרפים לרוב למהלך מתמשך של התחקות אחר שורשים גדועים ומשפחה שלא הכירה; מעין ניסיון לאסוף פרגמנטים של עבר ולהרכיב תמונת זיכרון חלופית. סדרת עבודותיה הנוכחית שצולמה במהלך שיטוטיה בפראג, ממשיכה מגמה זו. אגסי 'לוכדת' קומפוזיציות מקריות ומעין פיסוליות שצולמו בחללו של מבנה נטוש ועל סף קריסה. האור הקלוש החודר באחדות מהן מבעד לזכוכיות חלון מאובקות (בהיפוך מתחושת הקדושה של קרן אור החודרת מבעד לויטראז' כנסייתי) מבליט את תחושת הריק, ההיעדר והבר חלוף. בתצלום גדול ונפרד נראה מעין מחסן נטוש, כדימוי הנמצא בזיכרון הקולקטיבי של כל אדם. הדומה בצורה מפתיעה גם למבנה הנשקף מבעד לחלון אטליה שמי.

רותי ומאיר אגסי הקימו משפחה וחוו פרקי חיים משותפים; מאיר אגסי ויחיאל שמי היו ידידי נפש הגם שהיו בני שני דורות שונים. אחת מתוצאותיו של הדיאלוג רב השנים ביניהם הינו הספר מאיר אגסי: ניירות יחיאל שמי (1998). קשרי חיים ויצירה אלה עולים בתערוכה הנוכחית במחוות הדדיות, חלקן מאוחרות ואחרות מושתקות. אחת מהן מגולמת בציור גדול ממדים, שנחתם על ידי יחיאל שמי (בלי שתכנן זאת) כאשר הגיעה הידיעה על מותו בטרם עת של מאיר אגסי. בד מרובע בצבע אוקר-חלודה, בחלקו העליון מרחפת מסת צבע שחורה כעננה, ובשוליו, בתחתיתו, הוסיף את הכיתוב "למאיר אגסי בכאב קשה יחיאל שמי".

יניב שפירא, אפריל 2014

IMG_5902

מודעות פרסומת