מרחקיו המוזרים

מרחקיו המוזרים
גיא רז //  יחיאל שמי // אלי שמיר // עודד הירש
אוצרת: סמדר שינדלר
פתיחה: שבת 8 בנובמבר 2014 // בשעה 13:00
(נעילה: 14.2.15)

מרחקיו המוזרים

 

אָבִי פִתְאם, מִכָּל הַחֲדָרִים
יָצָא לְמֶרְחַקָּיו הַמוּזָרִים

[…]

 סמדר שינדלר, אוצרת

שם התערוכה, "מרחקיו המוזרים", מבטא את מורכבות היחסים, את המעגלים והמרחק בין אב לבן. הוא מקיף בעת ובעונה אחת את רגע ההעדר, את החלל שנוצר ואת הרגע שבו נבחנים היחסים באופנים אחרים.

נקודת המוצא לתערוכה היא תצלום אחד מתוך סדרת עבודות של גיא רז, שבהן צילם מאחור את אביו ההולך בשבילי צפון הארץ: התצלום "דניאל יחיאל", שבו נראית דמות גבר מבוגר העומד כמו פסל, שיערו מלבין וגופו הגרמי נשען על עמוד חשמל, והוא מביט בנוף מגן הפסלים של אטליה שמי בקיבוץ כברי. במבט מאחור אפשר לנחש שהדמות מנסה לאחוז במבטה בנשגבות המקום ולבה מתרחב אל מול מרחבי הגליל המערבי.

התצלום מציג דמיון מתעתע בין דמותו של דניאל רז לזו של יחיאל שמי, שהיא כארכיטיפ האב המייסד המיתולוגי, ההולך ונעלם מהתרבות הישראלית וכפועל יוצא מבטא את ההתרחקות של דור ההמשך מהערכים הישנים שגילמו בני הדור הקודם. אל הדיון הזה, על דור בוני הקיבוץ, על סוגיית המקום ועל אבות ובנים בכלל, הוזמנו האמנים אלי שמיר ועודד הירש.

סדרת התצלומים "גב אב" של גיא רז, מהשנים 2006-2001,  היא מסע פרידה של הבן הצלם מאביו, שנפטר לפני ארבע שנים. גיא, דור שלישי למייסדי קבוצת גבע, הולך אחרי אביו ומביט בגבו בניסיון לשחזר זיכרון ילדות וכמו ללכוד את החמצת הקשר עמו. האב הולך, כפי שנהג כל חייו, מחפש פרחים ופירות של עצי תאנה ושקד, מורה את הדרך ומתבונן. על אף שאיננו יכולים לדעת לאן מבטו מופנה, שכן אנו מתבוננים בדמותו מהגב, אנו יכולים כצופים לתור אחר נקודת התצפית שלו ולנחש במה הוא מביט. דניאל, שאינו דוחה את המצלמה, משתף פעולה באופן סמוי עם בנו. האם יש בכך אישור וקבלה לעיסוקו של הבן? האם התיעוד יצר רבדים נוספים של קרבה ביחסיהם? רמז לכך אפשר אולי לראות בשלוש עבודות, בהן מופיעות צלליות האב והבן במרחק זה מזה, והצילום שנשאר מקבע את מרחק התפיסה.

הציורים של נופי העמק של אלי שמיר והדרך המובילה את הצופים אל תוכם נוגעים אף הם ביחסים המורכבים שבינו לבין נופי חייו. שמיר, דור שלישי למייסדי כפר יהושע, מעניק מקום כמעט מיתי לעמק יזרעאל, להיסטוריה ולערכים שלו. ההתרגשות שמעוררים בו הנופים בלתי ניתנת להכלה והתרגום לצבעים של מה שהוא רואה מסביבו מתבטא בציור. אביו, הלל שמיר, הופיע בציוריו פעמים רבות והיה לו משאב ומצפן. אביו של שמיר, שנפטר בינתיים, סימל בעבורו את מהותה של הישראליות, החלוציות וההתיישבות וגילם את ערכי עבודת האדמה ואת הקשר ההדוק למקום. בחלק מהציורים מעמת שמיר בין ערכי התקופה שעברה לאלו של המקום כפי שהוא כיום.

בציור "פרידה", נראית דמות האב במרכז התמונה באופן המעיד על חשיבותה של דמות האב בעולמו של האמן ועל החוויה של מרחב משותף, שהשניים חלקו באופן מעשי, שכן סטודיו האמן נמצא סמוך לרפת של אביו. ציור הדמות מהגב מבטא את המצב האינטימי בו הדמות נתונה – היה זה מראה שאלי ודאי ראה אין ספור פעמים ממקומו בסטודיו. הפרטים הקטנים, כמו זווית הראש, הגב המעט כפוף והנתמך בענף עץ, קפלי הבגדים הכחולים השייכים למציאות היומיומית בחייו של האב, מוחשיות הרגליים הנעולות במגפי עבודה ונטועות באדמה ומבטו הפונה אל מרחבי האין-סוף – נראים כמו פרידת האב מהנוף המוכר, מאדמתו.

בהתייחסו לציור "אבא נח" מספר אלי שמיר: “אבא לא נהג להרשות לעצמו הפסקה בזמן העבודה החקלאית וכי דקה בלתי-מאפיינת זו היא עייפות שנגרמה ממחלתו” [רון ברטוש, פרקי-אב, קטלוג אלי שמיר, כפר יהושע,2013]

סרט הווידאו של עודד הירש, שנולד בקיבוץ אפיקים, הוא פולחן פרידה בין בן לאב. עודד מספר על עבודתו: "באחד החורפים לפני כמה שנים עלה במוחי רעיון לצלם את אבא בכיסא הגלגלים, שקוע עמוק בבוץ. זכר לחוסר היכולת שלו להגיע לכל מקום, ומן הסתם גם הצורך שלי להדגיש שמוצאנו בבוץ של אדמת עמק הירדן הפורייה”.

הסרט "50 כחול" נולד בתודעתו מדימוי של איש בכיסא גלגלים היושב במגדל מוקף מים. בסרט עוקבת המצלמה אחר צעיר הדוחף כיסא גלגלים, שיושב בו גבר מבוגר ונכה (יואל הירש). הכיסא מפלס את דרכו בקושי לעבר צוק גבוה, גלגליו נתקעים בבוץ והוא מתהפך. בעמל רב מובל הנכה בכיסאו אל שפת הכנרת, שם מזדקר מגדל שמירה בגובה עשרה מטרים. הצעיר קושר את כיסא הגלגלים לכבל ויחד עם שמונה גברים עטויים במעילי פלסטיק צהובים כשל עובדי ענף הדייג בקיבוץ, הם מניפים את הירש האב בכיסאו אל ראש המגדל, שם הוא נשאר לבד. הסצנה היא מטאפורה למאמץ האינסופי להגיע למטרה אוטופית שאינה בת מימוש. היתה זו הפעם הראשונה שעודד נשא את עיניו לגובה אל אביו, מבט מאדיר שבדרך כלל ילד נושא אל אביו הגיבור, מראה שלא יכול היה להתקיים בין עודד לאביו עקב תאונה שהותירה את האב נכה ובכיסא גלגלים.

יחיאל שמי, מאבות המופשט בישראל, מוצג באמצעות פסל השייך ליצירתו המוקדמת. זהו העתק ברונזה מפסלו המפורסם "אדם בערבה" משנות ה-50. אל הפסל הזה הפנה שמי גב כשהשוו בינו ובין "נמרוד" של יצחק דנציגר, הטבוע עמוק באמנות ובתרבות הישראלית, למרות שיש הרואים דמיון פיזי בין הדמות לבין בנו של שמי אלון.

פסל מונומנטלי זה, שהיה אחד מתוך שלושה אותם פיסל שמי באבן, היה בדיעבד לנקודת המפנה החשובה בחייו המקצועיים של שמי: המעבר אל הברזל, המעבר מפיסול פיגורטיבי גורע לפיסול מודרניסטי מצרף. החיפוש אחר המופשט, האוניברסלי, היה לרגע מכונן שבו הביט שמי קדימה ולא אחורה.

הפסל מוצג פעמיים: פסל האבן הניצב דרך קבע בחלל הפיסול והעתק ברונזה בחלל התערוכה. הפסל מוצב כשגבו אל הצופה. המבט מאחור על הדמות הגברית העירומה, מעצים את חוסנה ואת הקומפוזיציה המיוחדת בין תנועת הגוף האלכסונית לאופן שבו היא מניחה את כף ידה על דמות הנשר האנכית. יש בתנועה זו סוג של קשר שבדרך כלל רואים בין אב לבן, מין טקס חניכה והסמכה. בדמות היציבה אפשר לראות את הקשר השורשי לאדמה ולמקום.

_______________

* שם התערוכה נלקח מתוך שירו של יהודה עמיחי "מות אבי"

 

עודד הירש סטילס מתוך 50 כחול, 2009 צילום: עודד הירש

גיא רז, מתוך הסדרה גב אב, צילום, 2006

אלי שמיר, פרידה, שמן על בד, 2012 צילום: על ידי האמן

יחיאל שמי, אדם בערבה, שנות ה-50. צילום באטליה שמי: גיא רז

תמונות מהתערוכה בחלל האטלייה

IMG_6236 IMG_6241 IMG_6243 IMG_6244 IMG_6248 IMG_6285

פייסבוק של גיא רז

מודעות פרסומת