אפרת קליפשטיין – לא מאוחר מדי

invi klipstein

להחזיק חזק צילום-יניב לוילהחזיק חזק צלם יניב לויצילומים: יניב לוי

אפרת קליפשטיין // לא מאוחר מדי

אוצרת: סמדר שינדלר

בתערוכה לא מאוחר מדי מתארחת אפרת קליפשטיין ואיתה ה'סטודיו' שלה בחלל הציור באטליה שמי.

אפרת היא אמנית העוסקת בעבודותיה ברגע בו חפצים תמימים הופכים להיות אמנות באופן המותח את הקונוטציות הארציות לתחום של חלום ופנטזיה. התערוכה מזמנת מפגש בינה לבין יחיאל שמי, שהוא במידה רבה ההופכי שלה. שכן שמי ידוע דווקא בשפת הפיסול המופשט שלו בברזל ובעץ; שפה העוסקת באחיזה וחיבור, בדחיסות ובשטיחות מול שאיפה להתרוממות… "כמו מחשבה כבדה שצריך להרים"  (מתוך מאיר אגסי: ניירות יחיאל שמי").

זהו מהלך משתלב; מעין סטודיו בתוך סטודיו. ביקור בסטודיו זו הזדמנות להציץ אל מאחורי הקלעים של העשייה האמנותית. בסטודיו ניתן לראות למשש ולהריח את העבודות ברגעי ההתהוות שלהם; לנסות ולדמיין איך מגיעים הרעיונות ומהם מקורות ההשראה. בסטודיו של אפרת יש חומרים מוכרים, אך במרחק רב מהצד מהמוכר שלהם, רישומים, פסלים שלוקחים אל מרחבים רחוקים וקסומים שרגעי אימה משובצים בהם.

האטליה של שמי הוא מתחם אשר שימש בעבר כסדנת הפיסול וסדנת הציור של שמי. זו הייתה סביבת העבודה שלו, והיום בית למורשתו האמנותית. בשני החללים של האטליה מרוכזת יצירתו של שמי – פסלים, ציורים תחריטים ועבודות נייר.

הסטודיו הוא בעיקר עולם מלא בשלבים ובזמן משלו המשוחרר מהמציאות החיצונית והמתנהל במקביל למה שקורה 'בעולם האמיתי' בלי להתעלם ממנו. הביקור והכניסה של הסטודיו של אפרת לאטליה של שמי מעלה שאלות באשר למקומו של האמן והאמנות.

סליל חוט חשמל תלוי

ציורים מוצבים כמו בסטודיו לקראת ביקור של מישהו

ציורים תלויים על הקיר

צמיגים על הרצפה; מעין בדיקת הצבה

רדי מייד עם רמז של עבודות בהתהוות

מקלות מטאטא ושיפודים מודבקים זה לזה

ההצבה בחלל הציור של שמי בנויה מרכיבים הנעים בטווח שבין הקונקרטיות הבנאליות לבין המופשט הטעון בהקשרים קיומיים. המעבר והמשחק בין חומרים יוקרתיים לבין חומרים פחותי ערך, נבנה מתוך שפה ותחביר ייחודיים לאפרת. אופן הטיפול הקפדני וההצבה בחלל מאפשרים לחוות בעת ובעונה אחת התנשאות וקריסה.

במרכז התערוכה אובייקט המסמל רגע לא הרואי. ספק גשר קורס ספק שלד אורגני, שתוכנן להיות תלוי בגובה ברפיון בין שני בניינים מקבילים כמו מונח עליהם, מעל רחוב הוואדי, בשכונת ואדי ניסנאס בחיפה. זהו מעין שריד לגשר חבלים או אולי עמוד שדרה של חיה קדומה… הפונקציונליות הטמונה בו כאפשרות למעבר, מרמזת על עבר חיוני אולם הזווית השמוטה, השלבים והחבלים החסרים מעידים על פרימתה. החומרים מהם בנוי האובייקט – לוחות עץ ישנים, קרשי בניין, חבלים עבים (סיסם), חבלים דקים, צבע – מתכתבים עם חומרים המצויים בשכונה – קרשי בניין חשופים, לוחות עץ ישנים וחוטים משתלשלים.

במקור, תוכנן המראה הראשוני של גשר בשכונה ערבית הממוקמת בעיר יהודית כסמל לגשר בין תרבויות ולחיבור עמים אך בו זמנית כנגיעה באפשרות (השמוטה) לחיבור ולהעביר את הדיון אל האובייקט כעולם של גוף וזמן. מהלך ההצבה בשכונה הפך את עצם תליית העבודה לפרוייקט משל עצמו. שכן, בתי השכונה מתפוררים ואינם יכולים לשאת את משא הגשר. ההצבה הראשונית של הגשר נדחתה, וניסיון לחזק בבטון את גג אחד המבנים נכשל. כך הגשר חזר אל הסטודיו ומעולם לא נתלה*.

מול שמי שעבודותיו משדרות חוזק ובטחון, משהו קבוע ונטוע, בולט העיסוק של אפרת בזמניות, ברעוע, במצבי ביניים, בתנועה ובדרך או במסע. הדבר ניכר הן בשמה של  התערוכה – לא מאוחר מדי, הן בהצבה האגבית, והן בשמות העבודות הנוספות ובחומרים מהן עשויות העבודות. כך האובייקט להחזיק חזק, המרמז על אפשרות למעבר אך אי אפשר לאחוז בו או לעבור באמצעותו, או העבודה סיפור מסגרת, צמיגים עם פסי פלסטלינה ורודה הנראים כרישום של 'זמן צמיג' אשר עשה כבר דרך והוא נוצר בחובו תנועה תמידית, העבודה אבק בעיניי, המורכבת ממקלות מטאטא ושיפודים שמייצרים מעין סמל למשפחה.

אפרת קליפשיין בוגרת מסלול לימודי אמנות במדרשה לאמנות בית ברל, בעלת תואר ראשון בגיאוגרפיה ובפסיכולוגיה מאוניברסיטת בן גוריון ותואר שני בעיצוב תעשייתי מהטכניון. כמו-כן למדה אמנות במדרשה לאמנות בית-ברל. מציגה תערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות ומוזיאונים בארץ ובעולם. זוכת פרסי הצטיינות שונים, ביניהם: פרס אמן צעיר ע"ש עודד מסר ופרס אמן צעיר מטעם משרד התרבות. עבודותיה נמצאות באוספים פרטיים ומוזיאליים בארץ ובעולם.

* מסתמך על טקסט שנלווה להצבה בתערוכה בסיס ובניין (על), 2015,  בסיס לאמנות ותרבות, הרצליה

20160319_12582520160319_13000720160319_13002120160319_131158IMG_6807IMG_6801

מודעות פרסומת