עד הנגיעה הראשונה
שמי וציירים
יחיאל שמי | יהודית לוין | גלעד אפרת | טל ירושלמי | שגיא אזולאי | יערה אורן
שם התערוכה עד הנגיעה הראשונה נלקח מסרט קצר בו רואים את יחיאל שמי מניח קנבס על כיסא ומדבר על הציור כחוויה לא רגילה "והנגיעה בבד היא נגיעה מאוד אינטימית, הבד הלבן במבט ראשון מפחיד…עד הנגיעה הראשונה".
התערוכה הנוכחית, המוקדשת לציור, מסיימת ומסכמת סדרה של ארבע תערוכות קבוצתיות, אשר בוחנות את נקודות המפגש בין התמות והמדיומים השונים בעבודות של יחיאל שמי לבין העשייה האמנותית העכשווית באותו מדיום.
המעבר בסוף שנות השמונים תחילת התשעים מפיסול לציור – מהתלת-מימד לדו-מימד, כמו גם חווית הגילוי העוצמתית שלו את הציור הם פרק מרתק בעשייה האמנותית המגוונת של שמי. אלו ספקו סיבה לצאת למסע שנועד לבדוק ולהתבונן איך והאם הנושאים שהעסיקו את שמי, במעבר הזה לציור, מעסיקים ומוצאים ביטוי בעבודות של אמנים-ציירים עכשוויים.
במרכז התערוכה ציורים המנחיכים את האובייקט, את החומריות, ואת הצורה. יש בהם משחק של מתחים, ראיה סטרוקטוראלית, אובייקטים פיסוליים וצורות.
האמנים המציגים בתערוכה מאפשרים זווית אחרת להתבוננות על הציור כאובייקט, כמסה, כאשליה, כמבט ארכיטקטוני וכתפישת חלל. במקביל, תחושותיהם וחויותיהם מתכתבות עם אלו שביטא שמי במעבר לציור.
שמי מדבר על כך שהנגיעה בבד יוצרת התחייבות "וכבר מתחיל תהליך של אורגני של עשייה … ואחר כך הבד מתחיל להגיע למשמעות שלו והוא ניתן. מה שאומרים: given"
לפי יהודית לוין המודרניסטית, "..הציור קורה. הוא מתחיל בבת-אחת. הגשם, כמו הנס, לא בידנו. אלוהים משתמש בי, מנחה אותי. העולם, הטבע, אלוהים, הלא–מודע, הם שעושים את הציור."
אצל גלעד אפרת הפעילות הציורית מקבילה לגילוף; אפרת מגלף בצבע. הוא עסוק בחיתוכי צבע, בחריטת צבע, או בקילופי צבע. הגילוף של צבעי השמן יוצר את הגולמיות של החומר, ולא מבקש לבטל אותה וליצוק ממנה צורה. המתח נוצר מכך שהציור נבנה כצירוף של חלקים, למרות שבפועל הגילוף גורע מהציור.
בפעולה הציורית טל ירושלמי הצורות גזורות ומפורקות ומופיעות שוב ישירות על הקיר ומייצרות אובייקט בחלל. הן משפיעות על הציור ועושות אותו אחר. הקיר הוא הקנבס – חלל שגדל על הקיר.
בעבודות המופשטות של שגיא אזולאי יש עובי של חומר שמייצר צורה, הציור נהייה גם גוף פיסולי ולא רק דימוי.
המופשט מזמין אליו פנימה, אם זה להתקרב אל העבודה, אל התדר שלה, בין אם זה הקוד בין הקווים או המשטחים החלקים ההופכים לראות מראה, השתקפות – שניהם מזמינים פנימה.
יערה אורן מוצאת בתוך התחום המופשט משהו מאוד פילוסופי, איך ליצור איזון בין משטח דחוס לקו מתפורר, איך הקו יחזיק את המשטח בציור. זו זירה שמשחקת עם המתחים בין הצורות כמו חוטים שמותחים בין משטחי צבע.
'אני לא מצייר – אני מצויר. אני משועבד לתהליך שדוחף את גופי לצייר'" הפרשנות העכשווית הזו לצייר מייצגת את הצורך לראות את התהליך הציורי באופן רחב, כמשהו שמכיל אפשרויות שלא נצפו.
Sagie Azoulay – Black Stone, oil and acrylic on canvas, 150×125 cm
Tal Yerushalmi – mixed media on wall – 2017 – Photographe Elad Sarig
yaara oren – display -115×135 2017
Yudith Levin – Angels Guarding Cats – acrylic on plywood, 1984, 243×275 cm
יחיאל שמי, 2000, שמן וזפת על בד, 95X95 ס"מ, צילום: ליאור סבו
Yaara Oren 2018 לוויתן
Sagie Azoulay – space, 2015, oil and acrylic on canvas, 50×40 cm
Sagie Azoulay – brown barrel, 2015, oil and acrylic on canvas, 60×50 cm
גלעד אפרת, ללא כותרת,שמן על בד,2017, 150X200 ס"מ
יחיאל שמי, ציור-זפת,צבע שמן, 1989, 200X200 ס"מ
יחיאל שמי, ציור על יוטה, צבע שמן וזפת, 2000, 100X100
יחיאל שמי, ציור, צבע שמן וזפת, 1993, 150X150
חלל התערוכה
אטליה שמי 