לפסל בניין
תיאטרון ירושלים: יחיאל שמי עם נדלר, נדלר, ביקסון, גיל – אדריכלים
משתתפים: יאיר ברק, אירית חמו, נבט יצחק, עפרי כנעני
אוצרים: עומר פרנק וסמדר שינדלר
בניין הוא תוצאה של עבודת צוות. אך לתהליך התכנון יש לרוב מוביל אחד; נדירים הם המקרים בו מוכן האדריכל לחלוק את קדמת הבמה.
תיאטרון ירושלים, שתוכנן מחדש לאחר שגירסה קודמת שלו זכתה בתחרות*, הוא אחד מאותם מקרים, בו אפשרו המתכננים, שולמית נדלר, מיכאל נדלר, שמואל ביקסון (ובהמשך גם משה גיל), התערבות בעבודתם.
בעולם האדריכלות נהוג לומר כי בנייני ציבור הם פסגת שאיפותיו של המתכנן ורגע שיא בקריירה שלו; שכן הם מנותקים מכל אילוץ יומיומי או יזמי ובתמורה מספקת לו הארכיטקטורה סביבה המנותקת מהשגרה השוחקת; הזדמנות למרחב שאינו נמדד אך ורק ביעילותו.
רגע ההגעה לתיאטרון ירושלים הוא קו פרשת מים. הרחוב מוביל אל תוך מישור; והמבקר מתבקש להתנתק מהעיר שמאחוריו ולפנות אל רחבת הכניסה. ברגע זה נגלה לפניו תבליט הקיר של יחיאל שמי, הנחבק על ידי קירות התיאטרון משני צדדיו; פורץ אותם ומזמין פנימה. כך, מתבררת ומתגברת ההבנה עד כמה בלתי מובנת מאליה הייתה החלטת המתכננים להעניק לשמי את רגע השיא בחוויה העירונית אותה יצרו. ואף יותר מכך, את ההזדמנות הנוחה ביותר לתקשר עם הציבור הרחב – את חזית הבניין. הדרמה בולטת עוד יותר על רקע אופיו השקט של התיאטרון, המצניע את מורכבותו, אשר נחשפת רק לאחר הכניסה פנימה. לפתע משתנה קנה המידה; החלל הופך אינטימי וכהה; והמבקר משוטט ללא מסלול מוכתב מראש.
ארבעה פסלים של יחיאל שמי שזורים במרחבי התיאטרון: ברחבת הכניסה, מעל הכניסה הראשית, במבואה, ובאולם קראון; ארבעה רגעים בתוך שדה ארכיטקטוני של בטון ואבן נסורה. לכבודו של הפרויקט חרג שמי מהברזל, המזוהה עמו, ואימץ אל חיקו את הבטון, המזוהה עם מארחיו. התערוכה מבקשת להאיר את מערכת היחסים הסימביוטית הנגלית בין המארחים לאורח. עשרות הקילומטרים, המפרידים בין תיאטרון ירושלים לבין אטליה שמי בקיבוץ כברי, מאפשרים לקיים בתערוכה מסע בין דורי ובין דיסציפלינרי; בין התכנון לפיסול; בין המחושב לייצרי; בין החגיגי ליומיומי; בין המוכתב והמוגדר לחופשי.
התערוכה לפסל בניין אינה מתחקה אחר תכנון התיאטרון באמצעות פירוקו למרכיביו. היא אינה שואפת לצמצם את המרחק ולארח הפעם את הארכיטקטורה בחלל העבודה של האמן. התערוכה גם אינה מבקשת לנתח את הקשר בין הפסלים לסביבתם, אלא מציעה מהלך של שוטטות במרחב, מתוך ההבנה כי אנו עומדים מול אוסף של פרגמנטים המייצרים שלם מורכב.
על אף שהפסלים עשויים בטון; כאמור, חומר שאינו מזוהה עם יחיאל שמי, החומרים המרכזיים עמם עבד האמן בתיאטרון ירושלים, הם אור וצל. כך, התערוכה מורכבת מאיסוף וגלגול של עבודות, היוצרות שפה של החזרים, אורות וצללים. ראשיתם בתכנית הבניין, המוצגת על רצפת האטליה, בה משורטטים הפסלים כאלמנט מבונה. עבודותיהן/ם של אירית חמו, נבט יצחק, עפרי כנעני ויאיר ברק, מוצגות במגוון שיטות של תיעוד. שיטות המקובלות לרוב בהצגת ארכיטקטורה לציבור. שכן, את עבודתם של המתכננים, וגם את אלו של שמי, לא ניתן להכניס אל חלל תצוגה, אלא את מורכבות שיתוף הפעולה ביניהם.
דצמבר 2018
_____________
*תיאטרון ירושלים נחנך ב-1971. אולמות הנרי ורבקה קראון נוספו ב-1986
· יחיאל שמי, פסל, תיאטרון ירושלים, צילום יאיר ברק 2018 ,הדפס דיו פיגמנטי
*******************
יאיר ברק Yair Barak
ללא כותרת, 2018, הדפס דיו פיגמנטי
צילום חזית בניין התיאטרון מוקרן על הקיר, וסדרת צילומים המתארים את מצב "תיאטרון ירושלים, נכון לעכשיו". הסדרה צולמה במיוחד לתערוכה. הצילומים, כמו עקבות נסתרות, מנסים לראות מבעד לאי-התרחשות.
יאיר על העבודה: " נקודת המוצא שלי מחפשת תמיד את הפיסולי, גם כשאני עובד בדו מימד.
ואילו כאן – הפיסולי הוא עובדה מוצקה, ואילו אני חוזר לעמדה הצילומית הדו-ממדית. הצילום שלי נכנע לבטון העוצמתי של שמי. על פי רוב, העבודות שלי תובעות עמדה ברורה ביחס למושאן: הן חייבות לנהל משא ומתן מושגי עם הנושא. ואילו כאן, אני נסוג לצילום המסורתי, האינדקסלי, מתוך וויתור מוחלט והענקת עיקר המשקל לבטון החשוף.
הצילום נעשה מתוך מחשבה על שמי ועל נדלר והוא מנסה להיות הסנגור של שיתוף הפעולה המיוחד ביניהם. לייצג את הרגעים הטובים ביותר של הדיאלוג הזה.
יחיאל שמי, פסל, 1986. אולמות הנרי ורבקה קראון. צילום יאיר ברק 2018, הדפס דיו פיגמנטי
*********************
נבט יצחק Nevet Yitzhak
סקיצות מתוך העבודה 25 קומפוזיציות ווידאו – מחווה ליחיאל שמי, 2016
שתי ההדמיות לקוחות מעבודת הווידאו 25 קומפוזיציות וידאו – מחווה ליחיאל שמי שהוקרנה
על גבי תבליט קיר החזית של שמי בתיאטרון ירושלים.
עבודת הווידאו-מפינג נשענת כולה על עבודות דו-מימד של שמי, ביניהן: ציורים, רישומים, תחריטים, הדפסים וקולאז'ים, ואלו היוו חומר גלם ובסיס לעבודה מופשטת, מבוססת סאונד ותנועה, שנותנת ביטוי לאלמנטים העיקריים בעבודתו של יחיאל שמי.
********************
אירית חמו Irit Hemmo
"סופה 8" שמי (תיאטרון ירושלים), 2017, אבק על קיר, 450X328 ס"מ
צילום: אלעד שריג
"הדימוי שבציור הקיר של אירית חמו הוא וריאציה על תבליט הבטון שיצר יחיאל שמי לחזית תיאטרון ירושלים (1971-196, תבליט, בטון).
בטכניקה שפיתחה באמצעות שואב אבק, מחוללת חמו "סופת אבק" השוקעות לאיטן על הקיר דרך שבלונות ומקובעות בסופו של התהליך אל הקיר. הדימוי שנחשף עם שוך ה"סופה" מתגלה כמעיין רוח רפאים של הדימוי המקורי.
בניגוד למונומנטליות של תבליט הקיר, ציור האבק של חמו הוא נדיף ובר חלוף. הוא יוצר נוכחות נטולת חומר, כמעט כמו של עקבה או שארית. אבל האבק הוא לא רק אמצעי לרוקן את תבליט הקיר מההוד ומהמונומנטליות שלו; האבק הוא גם מטפורה לזמן שעבר ולשקיעת הערכים שנשאה האמנות הציבורית שהיתה נהוגה בישראל בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20.
אירית חמו מפנה מבט לאמנות ציבורית בישראל, בעיקר למונומנטים בסגנון ריאלזים סוציאליסטי שהיו נפוצים בקיבוצים, בציורי קיר, בפסיפסים ובתבליטים. מונומנטים אלו היו חלק מהאמצעים ליצירה של זהות מקומית שיתופית וכפנים לאתוס הלאומי.
חמו מציגה את האתוס הזה כהווה זמני הכלוא בעברו הדהוי והמאובק. ארכיאולוגיה שממצאיה הם עקבות מודרניזם ישראלי שתקוותו נכזבת".
________________
מתוך קטלוג התערוכה "בעיות השעה", 2017, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, (אוצר: דורון רבינא)
אירית חמו, סופה 8, שמי- תיאטרון ירושלים,2017, אבק על קיר, 328X450 סמ',
צילום אלעד שריג
***********************
עפרי כנעני Ofri Cnaani
עסק משפחתי, 2018, מיצב
המיצב של עפרי כנעני בחלל הסטודיו לפיסול מאיר מחדש, מפרש ויוצר שילוב בין העולם הממשי של שמי על יצירותיו כבדות המשקל והחומריות האטומה שלהן לבין הרישום הא-חומרי של כנעני.
לכל אחד מהמקטים היא מחברת מקור אור זעיר. וכך הופכת אותם ל"מכונות צל" של עצמם – מנגנונים לשכפול עצמי. האור הנזרק מהם משרטט רישום-צל מעוות של תכונותיהם החיצוניות על גבי הקיר.
הדיאלוג האמנותי בין יצירותיו של שמי לבין עבודתה של כנעני מזכיר את המיתוס על ראשית הפיסול: באנציקלופדיה ההיסטוריה של הטבע (77–79 אחרי הספירה) מספר פליניוס הזקן על פסל דיוקנאות מהעיר קורינתוס שהחל לפסל הודות לבתו. הבת הייתה מאוהבת בגבר שעמד לצאת למסע ממושך ורשמה את צדודיתו על פי צללית פניו שנוצרה על הקיר מאור מנורה. לאחר שראה זאת אביה הוא מילא את הרישום בחומר, וכך יצר תבליט של אהוב בתו שעזב.
בדומה ליחסים האמנותיים הנרקמים במיתוס, עסק משפחתי מציג את היחסים האמנותיים המורכבים בתוך העסק המשפחתי של האטליה; ובאופן רחב יותר את היחסים בין האובייקטים לצל של עצמם.
____________
מתוך טקסט התערוכה עסק משפחתי, 2015, אטליה שמי, כברי (אוצרת: הדס קידר)
דימויים מהצבת התערוכה
***********************
כתבה במגזין פורטפוליו
כתבה בידיעות אחרונות
אטליה שמי 