אבן דרך
מאיה זהבי
אבן דרך, התערוכה של מאיה זהבי, מתייחסת לנוף שהופך לפסל בעזרת צילומים שנעשו בעין-חרוד ובבית הערבה, הקיבוץ שיחיאל שמי היה בין מייסדיו ואשר, לאחר נטישתו בשנת 1948, חבריו ובהם שמי, ייסדו את קיבוץ כברי. האבנים שהובאו על ידי מאיה זהבי מבית הערבה, הפכו לסדרת פוטוגרמות, והן שנותנות לתערוכה את שמה.
התערוכה נעה סביב שלושה צירים מרכזיים: הראשון – צילומי נוף מעין חרוד; השני – צילומים מבית הערבה שמהדהדים בעצם נסיעה בכיוון הפוך לזה שעשה יחיאל שמי; מתוך רצון להביא את בית הערבה לכברי; השלישי – הנוף של כברי שניבט מהחלונות אל ומתוך חלל התצוגה והופך לפריים דינמי המושפע ומשתנה בהתאם לשעות היום ולתנאי מזג האוויר.
לצד אלו, מוצגות בתערוכה שתי עבודות של שמי – רישום נוף בעיפרון מתקופת בית הערבה ומודל לפסל מערה. מבחינות רבות, שתי העבודות של שמי מהוות טבור ונקודת התייחסות של התערוכה כולה.
בתערוכה נבחנים גבולות המדיום הצילומי על ידי הרחבה שלו לחוויה פיזית פיסולית וחיפוש דרכים שונות לשימוש במדיום. נוצרת מתיחה כפולה, הן של הדימוי והן של מושג הזמן, המעידה על גמישות החומר הצילומי ועל האפשרויות המרובות בשחזור או בשינוי של ממדים, של קומפוזיציות ושל מצבים מהמציאות.
מאיה מצלמת במצלמות אנלוגיות, ותהליכי הפיתוח וההדפסה הם חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה שלה. כך למשל, צילום ה- מזח אשר הודפס במתכוון על נייר צילום שפג תוקפו. על מנת להוסיף מיסתורין והרחקה מהמציאות. נייר כזה, הוא חסר קונטרסט – אין בו לבן, רק אפור. כתוצאה מכך, הצילום מתקבל בגוון של כסף. ככזה, הוא מהדהד עולמות אחרים.
לדברי מאיה: "העבודות שלי מתחילות ממפגשים עם הממשי. הן מהדהדות רגעים מן המציאות הקרובה, מתנתקות ממנה, משנות את המבנה הפנימי שלה ומייצרות מערכות חדשות של הקשרים. דרך צילום, הצבה, וידאו ופיסול אני מבקשת לתת ביטוי לאופן שבו דברים בעולם מחלחלים ונוגעים בחיים…שימוש בדימויים יום יומיים לצד פריטי ארכיאולוגיה שאני מייצרת, אבנים ואובייקטים, מאפשר לי לייצר חיבורים
בין האישי והציבורי, ולהרהר אודות המנעד שבין האוניברסלי לבין הפרטיקולרי ובין המימד המטאפיזי לזה הגשמי. אל חיבור זה אני שואפת".
מחווה לאיש חלל
עומר שיזף
התערוכה מחווה לאיש חלל, היא מיצב פרפורמטיבי המבקש להתייחס ולהתכתב עם פיסול סביבתי דרך פריזמה תיאטרלית של חלל ואור. העבודות בתערוכה "בוחנות" את פסליו של יחיאל שמי במציאויות אלטרנטיביות.
שמה של התערוכה שאול מעבודה של יחיאל שמי בשם זה משנת 1965 – עבודת אסמבלאז' אקספרסיבית עשויה ממצוף ימי חצוי היוצר חלל פנימי שבתוכו מוטיבים מתפתחים.
בהתבסס על ריקעו כמעצב תאורה בתיאטרון, מפעיל עומר אסטרטגיות תאטרליות על פסליו האייקוניים של שמי, והמפגש מעורר שאלות כגון: מה קורה לפסל כאשר הסביבה הפוליטית משתנה? מהן האיכויות החלליות והשימושיות של הפסלים? האם ההקשר של הפיסול יכול להיות נצחי?
התערוכה מדמיינת את העתיד של עבודות הפיסול, וממקמת אותן בעולם של סייבר פאנק – עולם אפוקליפטי בדיוני ותיאטרלי. כתוצאה מכך, הפסלים עצמם עוברים טרנספורמציה, והופכים להיות מעין תפאורה בסביבה הנעלמת.
התערוכה מורכבת משלושה גופי עבודות מרכזיים, אשר יוצרים סינכרוניזציה ביניהן, ומשתי יצירות אשר בהן התאורה מטעינה את מסכת הריתוך אשר שמשה את שמי, ואת פסל "עץ ברזל" משנת 1982, במשמעות אחרת.
גוף העבודות הראשון [אופק 1#2#3#4#] כולל ארבעה צילומי מודלים של פסלים של שמי. תהליך העבודה כלל בניית מקט מתוך צילום, כיוון תאורה צבעונית המאירה את עבודות הברזל החלוד באור אחר וצילום. הצילומים מודפסים על פרספקס ומוארים על ידי פלורסנט עגול היוצר קופסת אור פתוחה. בהצטברותן, ארבע קופסאות האור מייצרות מעין אורגניזם אחד.
המקטים הם פנטזיות תיאטרליות על הפסלים בסביבה אוטופית, כאשר הפסל עצמו הופך להיות סביבה או תפאורה. יש משהו קַמְפִּי, מוחצן ופרובוקטיבי משהו באסתטיקה של המודלים. צבעוניות שמתבוננת על האתוס באופן שאור יודע לעשות; להתלבש על אובייקט ולשנותו, ובכך לשנות את החוויה. לפי עומר: "מתח הניגודיות במודלים משקף מודרניזם מול קלאביות, מול הראוותני; סוג של אסתטיקה קווירית. האור שלי הוא תמיד צבעוני; הוא לא טבעי; הוא תאורה, לא אור; הוא מכוון לאפקט ושובר אותו.״
גוף העבודות השני הוא עבודת וידאו [הפסל והגץ]. הוידאו מציג תאורה של אופרה מדומיינת בת ארבעה חלקים. האופרה משוחקת בסככת האטליה, אשר בה יצר שמי את עיקר עבודת הפיסול.אל הסככה שהופכת לרגע לבמה, מוכנס כל פעם פסל אחד ופועלי במה מאירים אותוואת סביבתו ומייצרים באמצעותו רקע שונה.
העבודה אוחזה בריק ביחס לפסלים. היא בוחנת מה קורה לפסל כשהמציאות הסביבתית שלו משתנה; כשהקונטקסט המקורי הולך לאיבוד. התאורה המשתנה משמשת תפאורה לפסל; וכשהיא משתנה-הקונטקסט משתנה, ועימו הפסל.
הגוף השלישי של העבודות – אינסטליישן [אור נצחי] מתייחס לבמה הקבועה בחלל הפיסול של האטליה והופך אותה לבימת תיאטרון. על הבמה מוצב מודל של ״פסל לתערוכת העשור״ של יחיאל שמי,אשר מופרד מהרקע שלו כאשר אחת לכמה זמן מופיע גץ אור. העבודה ממחיזה את סיפור הוצאתו החוצה והחשכתו של אותו פסל מתוך התערוכה הלאומית בבנייני האומה. הגץ אשר יוצר את עבודת הברזל וגם חושף ומאיר אותה, הוא מטאפורה בעקבות צילום של יחיאל שמי מרתך.
בתערוכה של עומר, חלל הפיסול הופך למעטפת המקיפה או מכילה את כל ההתרחשויות. יש בו מן הדבר שנהפך לדבר. השימוש בתאורה כדי להאיר סדנה שמשדרת גבריות, מאיר צדודית עדינה ונסתרת שקיימת בעבודות של שמי. זו פעולה מעניינת ביחס למקום שמנסה לשמר את אופיו כסדנת אמן אך משמש בפועל כגלריה. הסדנה – כתפאורה, הפסל כמופע.
אופק 1#2#3#4#, ארבע קופסאות אור, 2019-20
צילום מודפס על גבי פרספקס
אור נצחי, מיצב, 2020
מסך ריתוך, דיקט, פרוז׳קטור, הדפסה על בד, לד
הפסל והגץ, וידאו, 2020
עריכה ובימוי מצלמה: דניאלה מרוז
צילום: מיכאל וינרמן
משתתפים: אריאל בראון, אייל ״ללי״ ביטון, תומר דמסקי, עופר לאופר
תודה: טל יחס, נעמה בראור, אורי זמיר, גילי אבישר, יואב וינפלד, חגי שלומוב
עיצוב טקסט ודימויים : יואב וינפלד
אטליה שמי 