אוצרת: סמדר שינדלר
במרכז התערוכה של אורי דובדבני "עמוד התווך הקוסמי" מוצגת עבודת וידאו הפורשת אפשרויות שונות של נוכחות גופנית המתפקדת כמסמן ו/או כמסומן. "משמעות הפסל נובעת מנוכחותו", כתב יחיאל שמי. דובדבני מהדהד את התפיסה הזו כאשר הוא עוסק כיוצר וכפרפורמר בדיאלוג בין הגוף הממשי לגופו של הפסל. הוא מבקש לייצר רצף בינתחומי שבו הנוכחות והממשות נמהלות בייצוג אשר נע מן הגוף אל החומר ובחזרה. לצד העבודה המרכזית מוצגות שלוש עבודות וידיאו שצמחו, נוצרו וצולמו בזמן שהותו של אורי במקום תוך התייחסות למרחב של האטליה. בין הרקדניות והרקדנים המשתתפים בעבודת הווידאו מופיעה גם כרם שמי – נכדתו של יחיאל שמי, שהייתה מורתו של דובדבני לאמנות לחימה ותנועה. השניים יצרו ואף הופיעו יחד בפסטיבל "צוללן" במוזיאון בת ים.
…
אָמַרְתָּ: תְּנֻ לוֹ לְדַבֵּר!
לָעֹמֵד עַל הַקִּיר: לָמָּה הֶחֳמָרִים לֹא יִהְיֶה לָהֶם
פֶּה? לָמָּה לָהֶם לִהְיֹת פֶּה וּפֶּסֶל לַאֲחֵרִים?
הֲלֹא יֵשׁ לָהֶם נְשָׁמָה קִרְבִּית מִשֶּׁלָּהֶם? הֲלֹא
לְכָל דָּבָר יֵשׁ שָׂפָה מִשֶּׁלּוֹ, כְּמוֹ מִקְרֶה.
כְּמוֹ מַזְלֵג. כְּמוֹ כַּפִּית?
הָעֹלָם הֻא עֲרֵמָה. קָרְאֻ לְךָ לִתְפֹּר.
לֹא הֵבֵאתָ לֹא חֻט וְלֹא מַחַט.
…
מתוך: קָרְאֻ לְךָ שֶׁתָּבֹא / אבות ישורון
תמונות של חלל התערוכה. צילום: דניאל חנוך:
הרחבה – קטעים מתוך שיחות שהתקיימו בין סמדר לבין אורי לקראת התערוכה
הנושא
אפשרויות שונות של נוכחות גופנית; נוכחות גופנית שמייצגת דבר אחר, לעומת נוכחות שמייצגת את עצמה בעצם היותה.
כרם: האחת שהיא אחת
כרם פותחת את הסרט בשאלה: האם פעולה/תנועה/משמעות – טמונה כבר בעצם ההיות?
כרם ניצבת בקצה של המנעד כגוף שמייצג את עצמו בעצם הנוכחות שלו. נקודת הא-דואליות: גוף שהסטטיות שלו היא התנועה שלו; העיקשות שלו היא הרכות שלו; ההישארות / ההמשכיות / הקונסיסטנטיות שלו היא ההתפתחות שלו.
הכפילים (אורי): האחד שהוא שניים
להיות ושוב להיות. להיות פעמיים בבת אחת (בצל ובאור, בחוץ ובפנים, משני צדדים). הנוכחות שלי מוכפלת; כבהשתקפות בה ישנו ייצוג נאמן וזהה לנוכחות הממשית שיוצרת אותו. בהופעתם, הכפילים ניצבים לצד הפסלים בגן – הם אינם פועלים אלא רק ישנם. אולם עצם הכפילות שלהם מצביעה על הכרה (אולי הכרה חיצונית שלי כיוצר) בהיותם. גם בלי שיעשו דבר או יסמנו דבר. הם מהדהדים משמעות מעצם הכפלתם.
אולי הדבר דומה לתפיסת הפיסול של שמי, אשר לגביו משמעות הפסל נובעת מנוכחותו. כפי שאני מבין זאת, שמי ראה ביצירת פסל מעין פעולת דברור של החומר שכבר ישנו שם מלכתחילה.
הרקדנית (עדי): השתיים שהן אחת
גוף שהנוכחות שלו מייצגת משהו שהוא לא כאן. הוא פנטסטי, מזמן ומנסח רגש ולא רק חווה את הרגשות שישנם. מעבר ל"היותה" – היא לוקחת תפקיד. היא עושה זאת באמצעות התנועה שלה שהיא מתנסחת, מתפייטת, מדמיינת, משחקת ומשטה. הגוף האחד שלה מסמן את עצמו וגם את המעבר לו, את המשהו שאיננו. ההופעה של עדי מהדהדת ומנכיחה את מרחב האטליה הפנימי, עם הפסלים שבו, כמרחב של אמנות שבו היא לוקחת חלק כגוף נוסף ששייך ומהווה חלק מן המרחב הזה.
התאומים (יערה ויאיר): השניים שהם שניים
שתי נוכחויות שקשורות זו בזו. לא הכפלה ולא מבט רפלקסיבי, וגם לא מבט אל "מעבר" מדומיין – מבט באחר שהינו כאן. הקשר בין השניים איננו של זהות, וגם לא של הפיכה לאחד. הקשר ביניהם הוא של סימביוזה – יחסי גומלין שמתבטאים במגע ובנשימה שהם חולקים בקשר של ניגודיות,. הפעולה הסימביוטית שלהם מונחת על מאזניים עדינים שמתייצבים ומיטלטלים לסירוגין. הגופים הם שני מסמנים לשני מסומנים שונים. פסלים, כלים ומה שביניהם העולם החומרי נפרש גם הוא כמנעד בעבודה. חומר שעובד לכדי פסל וחומר שעובד לכדי כלי. הפסלים של שמי נראים בשלב ראשון לבדם ובהמשך מתממשקים עם הרקדניות והרקדנים. הפסל הוא קונקרטי, לכל פרט משמעות משלו, אך מהותית כל פסל מצביע על דבר אחר. הצלחות, הכוסות הן הופעה של חומר שאינו הבעתי סובייקטיבי, אלא של נוכחות אובייקטיבית פונקציונאלית; כלים ללא ייחוד – כולם זהים ושווים גם בפונקציה עליה הם מצביעים.
הד ולחישה
לחישת סוד: כף יד מחפה על שפתיים לוחשות מילים לתוך אוזן; פעולה גופנית בה מעביר אדם אחד לאחר מידע, רעיון או מחשבה שברשותו תוך מודעות לקיומה של נוכחות חיצונית – צופה המביט אל הסרט. במובן מסוים, מטרה נוספת של הסוד היא לגרום לנוכחות החיצונית לתהות מהו הסוד, או ליידע אותה שיש דבר מה שהיא איננה יודעת את פשרו ומשמעותו. הלחישה וההד מהווים נקודות חיבור ותקשורת בין רבדים שונים בסרט: מה אומרת הרקדנית לתאומים? מה מספרות הכוסות לאנשים? מה אומר האדם לפסל? אולי הסודות הנלחשים הם אודות שאלת המשמעות שכל רובד נושא עימו ומבקש לחלוק עם האחר? אולי כדי למוסס את גבול המשמעות?
האם המשמעות של החומר תלויה באופן גלגולו ובמה שהוא משמש או מייצג? או שמא משמעותו נגזרת מעצם הווייתו החומרית?
האם הפעולה האמנותית על החומר – עשיית הפסל והגדרתו ככזה, רק מחלצת ממנו את מה שיש בו או טוענת אותו בדבר מה נוסף, משמעות שמעבר לו? האם החומר זקוק לסימון חיצוני זה, להכרה שתטען אותו במשמעות ותהפכו לפסל, או שיש לו משמעות נתונה מעצם היותו?
כלי, פסל – מה כל אחד מהם מהדהד, לוחש? אולי מה שנשמע ומועבר הוא צליל קמאי, נקודת בראשית חומרית שקדמה לאפשרויות השונות שהחומר התגלגל כתוצאה מהן.
מעבר מיום ללילה
הסרט נע מן היום אל הלילה, אשר תחת הסמיכות שלו דברים דוממים (במובן של פעולה), פרטים נעלמים ודימויים וייצוגים הופכים לצללים מופשטים וגולמיים. המשתתפים מופיעים כרוחות רפאים של הנוכחות היומית המובחנת שלהם. בחושך זה מופיעה שוב כרם, רגע נוסף בו נוכחותה ותנועתה מייצגות את עצמן. בשונה מהעמידה הראשונה, כאן בחושך היא נעה בתנועה אינסופית. מה שנראה כשכפול או כחזרה איננו אלא ההתפתחות הטמונה בהישארות.
***
עמוד התווך הקוסמי
9:30 דק', 2022
מאת אורי דובדבני
צילום – אבי סימן טוב
פסקול מקורי ועיצוב פסקול – מאיה פנינגטון ודן לביא
מפיקה ועוזרת במאי – עינת שגב
מופיעות.ים (לפי סדר הופעה) – כרם שמי, אורי דובדבני, עדי איתן, יערה ארליך, יאיר ברבש
תלבושות – יסמין שטיינמץ
עריכה וצבע – איב קריסטל
תאורה – ניקולאי קולשוב
עוזרת צלם – נטלי ון דר אה
עוזר הפקה – עמית שני כהן
תודות מיוחדות:
ליעל ולנמרוד כנעני, לצוות אטליה שמי, לטל קרונקופ, לאוריה בן חיים, לאורי ויינשטיין ולטל לוי
הסרט הופק בתמיכת הקרן ליוצרים עצמאיים ואטליה שמי
אטליה שמי 