אוצרת: סמדר שינדלר
קרולינה להן ורחל לויאן יוצאות שתיהן מנקודת מוצא חומרית, אך מאמצות דרכי פעולה ומהלכים שונים. רחל לויאן מציגה עבודות התופסות מקום בחלל, וקרולינה להן מציגה עבודות צמודות קיר וגם עבודת חלל. עבודותיה של להן משלבות טכניקה של הדפס וצבעי שמן.
להן בוחנת בעבודותיה את החוכמה והזיכרון של חומר טבעי, היא רוקחת את הטכניקות שלה על ידי מחקר צורות שונות של מלאכה והליכי ייצור, עכשוויים ועתיקים כאחד. אחת הדוגמאות לכך היא תהליך של חריטת עץ שיהפוך לתבנית ליציקת תבליט ולעיתים יודפס גם על נייר. הליך זה מגלם את ההיסטוריה והמאפיינים הייחודיים של העץ בפסל. אלו חושפים שיח פנימי עם סמליות היער כמרחב המזמין לשוטט באזורי תודעה חדשים.
לויאן לעומת זאת משאירה את הפסל ״עירום״, ההתערבות שלה בחומר היא מינימלית. החומר עובר תהליך של חיתוך והרכבה מחדש, העץ מקבל צורה ותפקיד חדשים, כמו ב׳העומד׳ החללים הריקים שהיא גורעת מהחומר מאפשרים להביט מבעד, להשקיף ולהתבונן על שאר הפסלים, על החלל ועל קצותיו בצורה שונה מזו שאנו רגילים. ׳השוכב׳ מצופה בטיח כך שהשלד המתכתי מכוסה, מוסתר תחת שכבות חומר אך עדיין משאיר בנו את החוויה שמדובר רק בשכבה דקה שמפרידה בינו לבין חשיפתו.
ההתייחסות לחלל של להן ולויאן זהה בנקודת מוצא המבקשת ליצור חוויות טוטאליות עבור הצופה. הדבר בא לידי ביטוי בשאיפה להרחיב את הפסלים לסקאלה של סצנוגרפיות, שבהן הצופים יכולים להיכנס פיזית לעולם שבו מימדים מרחביים- זמניים פועלים אחרת. בחיבור זה בין האמנויות לעבודותיו של שמי אפשר להרגיש ולראות צורות שונות של חשיבה חומרית. השימוש בצבע והחומריות השונה של העבודות מחדדים את ההבדלים ביניהן, בודקים גבולות ובוחנים גבולות, או איך המניפולציה מאפשרת לעבוד עם החומר בלי לפגוע ובלי להתעלם ממנו. בה בעת הפיסוליות והדו ־ממדיות של עבודותיהן של להן ולויאן מייצרות מרחב אחר – ממד שנע בין העולמות ומציף את השאלה: "מה זה פסל?".
תמונות של חלל התערוכה. צילום: דניאל חנוך:
אטליה שמי 