3 פסלים 30 שנה, יחיאל שמי בבארי

הזמנה לתערוכה  בקבוץ בארי 3 פסלים - 30 שנה

יחיאל שמי, מחשובי הפסלים והציירים בארץ, זוכה פרס ישראל לפיסול, נמנה עם אמני קבוצת "אופקים חדשים"(1952-1963), ידוע בשפת הפיסול המופשט שלו בברזל ובעץ, שהוא נהג להגדירו כ"פיסול נטו". פעילותו האמנותית של שמי נפרשת על פני תקופה של למעלה משישים שנה, בה יצר פסלים ציבוריים שהוצבו במקומות מרכזיים בארץ.

התערוכה "3 פסלים – 30 שנה" בגלריה בבארי מתמקדת בסיפור הקמתם של שלושה פסלים של יחיאל שמי ברחבת הגרנוליט שליד חדר האכילה בקיבוץ בארי בשנת 1984, פסלים מקורות עץ החבוקות בברזל:

"ספר" – ניצב אנכי וזקוף, פתוח כספר, הברזל חובק אותו ככריכה מבפנים ומבחוץ, וקורות העץ מדמות דפים, "פרו" –  הניצב בשולי הרחבה, צמוד למגרש המשחקים, הפך לחביב הילדים. פסל אופקי המתחלק לשני גפיים, המתחברים במרכז ע"י משטחי ברזל וברגים. הפסל הפך עם השנים חלקלק מרוב טיפוס ילדים והתגלשות עליו. "רדיוס"- קורה אחת ניצבת זקופה כציר, ושנייה אלכסונית תומכת בה, כעין רגל. פסל גבוה, בולט ומרשים, שהיווה במשך השנים אתגר לטיפוס לנערים הגדולים יותר.

את הפסלים הקימו ובנו קבוצת בני ובנות י"ב כ"מתנה למשק" במסגריית הקיבוץ בליווי מדריכיהם הראל יצחקי ואמנון חוטר ישי. היוזמה להבאת הפסלים ולהקמתם בבארי הייתה של הראל יצחקי, שעבד כאסיסטנט אצל שמי אחרי הצבא והכירו מקרוב. הבחור הצעיר הצליח לשכנע קיבוץ שלם בערך המוסף של הבאת פסלים לחצר הקיבוץ, דבר שעלה בזמנו כסף רב ולא היה עניין של מה בכך, והפרויקט יצא לדרך.

עד היום ניצבים שלושת הפסלים ברחבה המרכזית של חדר האכילה, ורבים מבני הקיבוץ שגדלו בצילם אינם מכירים את סיפור הקמתם, לא יודעים מי הוא יחיאל שמי הפסל, ואולי אף לא מבדילים בינם לבין מתקני השעשועים הניצבים בסמוך… וזו ההזדמנות לרענן את זיכרונם.

שלושת הפסלים בעלי הזוויות החדות והקשות, המופשטות, שאינם מספרים סיפור או מביאים מסר ברור, היוו בעיה בפני האוכלוסייה בהתחלה, כשרק הוצבו. קדמו להצבתם  ויכוחים ודיונים ביומוני הקיבוץ, באסיפות ומפגש עם האמן במועדון. גם לאחר שהוקמו ניטש ויכוח לגבי מיקומם ועלו הצעות להזיז את הפסלים למקום פחות מרכזי. לבסוף הכריעה האסיפה להשאירם במקום בו הציבם האמן, בלב היישוב, ברחבה המרכזית שלו.

בקטלוג שיצא ב-1984 לרגל הצבת הפסלים בבארי, תוהה יחיאל שמי מה מידת ההשפעה של האמנות על החיים, על התנהגות בני אדם ועל דעותיהם. הוא מציע ש"ייתכן שהאמנות משפיעה בצורה איטית מאוד, מחתרתית, כמו מים הזורמים באיטיות מתחת לפני הקרקע. פני האדמה נראים יבשים לחלוטין, אך בעומק הרטיבות כמובן גדולה והיא גורמת במקום ובזמן מסוים למפולת אבנים וסלע. אלה הן מהפכות רוחניות ומחשבתיות, שההשפעה שלהן על החיים היא עצומה."

פסליו של שמי ניצבים ברחבה המרכזית של קיבוץ בארי כבר 30 שנה. דור שלם של ילדים גדל בצילם, בנוכחותם המתמדת. שפת הצורות, החומרים והחיבורים, המאסה והמשקל, חדרה לתודעת הציבור מבלי משים, בדרך עקיפה ולא מודעת. שמי מעיד על אמנותו שהיא מנותקת ממסר חברתי ברור ועוסקת רק בערכים של אמנות. המסר עקיף ולא מובן מיד. פסליו זקוקים לזמן רב על מנת לחדור. האמנות הפלסטית ככלל היא שפה הזרה לרוב בני האדם ועוסקת במושגים הקשים לעיכול.

ועם כל זאת, היום, לאחר מעל 30 שנה, לא ניתן לדמיין את בארי ואת הרחבה המרכזית שלה ללא שלושת הפסלים של יחיאל שמי, שהתאזרחו במקום והפכו מנוף הישוב ומזהות הקהילה. מספר רב של חגים ואירועים נערכו סביבם, לעיתים הם אף קושטו בדגלוני החג, ואין איש, מזקן ועד נער, שלא מכיר אותם.

בגלריה מוצגים פסלי עץ וברזל המשקפים את יצירתו הבשלה של שמי, המקבילה לתקופת הפסלים בבארי ומאוחרת יותר, פסלים שבולטת  בהם השפה המאפיינת את יצירתו הבשלה של יחיאל שמי: עיסוק באחיזה וחיבור, במפרקים, בזרועות ואיברים, בלוחות ברזל סמי-גיאומטריים, בדחיסות מול מעבר אוויר ובשטיחות מול שאיפה להתרוממות וציפה מעל פני הקרקע. שמי הגדיר זאת יפה: "הפסל רובץ ומתרומם בו-זמנית, כמו מחשבה כבדה שצריך להרים"(מתוך מאיר אגסי: ניירות יחיאל שמי", 1998, עמ' 199)

על הפסלים בבארי כתב מאיר אגסי: "בשלושת הפסלים בבארי, דוחס שמי לוחות עץ אלון בעובי 8 ס"מ בתוך לוחות ברזל. בעץ נקדחו חורים לברגים האמורים ללחוץ את הברזל ולוחות העץ למין מערכת מלחציים הדוקה ביותר. הברזל הוא המעטפת של העץ. העץ אמור לנשום בעוד הברזל "חסר ריאות". הלחץ של הברזל על העץ יוצר מתח פשוט אך טעון ובעל אופי מיוחד במינו. שמי חוזר כאן אל מוטיב הקורה." (שם, עמ' 100)

קורה וקיר הם מושגים המסמנים התחלת בנייה. יש במפגש ביניהם משהו ראשוני מפגש היוצר תמיכה וסיוע: הקורה הנשענת-תומכת-מסייעת-עוצרת-נוגעת-הודפת-מכוונת את הקיר להתייצב בזווית של תשעים מעלות, לנפול לכיוון זה או אחר. רעיון הקורה-קיר מלווה את שמי משנות החמישים, מעבודתו בטפסנות בבניין, אהבתו הגדולה.                                                           הוא מספר: " בדרך כלל לא תראה את הקורות האלה. בטפסנות אתה מפרק וזורק אותן, הן זמניות. בפיסול החדש השאיפה היא לחשוף אותן, על מנת שהצופה יוכל לעקוב אחר כל תהליך הבנייה ועשיית הפסל" (מראיון לאדם ברוך, שם)

עוד מוצגים בגלריה ציורי שמן וזפת על יוטה שנותנים הד ליצירתו הפיסולית. הזפת מהווה תרגום חומרי וצבעוני לשחור של הברזל, האדום לחלודה, והצבע הלבן מתפקד כחלל שבין ובתוך הפסלים.

בחדר ההקרנה יוצג וידיאו שצולם במיוחד לכבוד התערוכה (צילום ועריכה:  ערן אבני), שמביא את סיפור הפסלים בבארי, על רקע השקפת עולמו הפיסולית של שמי וציטוטים מאמירותיו וראיונות עימו לאורך השנים.

זיוה ילין – אוצרת הגלריה

מודעות פרסומת