מיתוס, 1956, ברזל מולחם, 270X88X117
אופק חדש לאופקים חדשים
אוצרים: פרופ' גילה בלס, דליה דנון, יניב שפירא
קבוצת "אופקים חדשים" היא תופעה יוצאת דופן בזירת האמנות הישראלית. שנות פעילותה, בין 1963-1948, הן במידה רבה שנותיה המעצבות של האמנות הישראלית. בהן התגבשו עמדות מרכזיות ביחס לציור ולפיסול המקומיים ועוצבו דפוסי פעולה הניכרים בזירה האמנותית עד היום. חברי הקבוצה, שאחדים מהם זכו זה מכבר למקום מכובד בפנתיאון האמנות הישראלית, חתרו לאמנות אוניברסלית ומודרניסטית ויצירתם התאפיינה בנטייה הולכת וגוברת להפשטה. יחד עם זאת לצד השקפת העולם האמנותית המשותפת, כל אחד מהם פיתח שפה אמנותית ייחודית, דבר המעניק לקבוצה רב-גוניות סגנונית מרשימה.
התערוכה "אופק חדש לאופקים חדשים" מורכבת ממספר מכלולים. המרכזי שבהם מוצג באולמות העליונים ומזמן מפגש מחודש עם עבודותיהם של אמני "אופקים חדשים" בדגש על זיקות והשפעות הדדיות בין סגנון יצירתם של חבריה השונים. חלק זה גם מאפשר לעקוב בצורה כרונולוגית אחר התפתחות הקבוצה ובעיקר על המעבר מביטוי פיגורטיבי למופשט. בציר העמודים של המוזיאון מוצגות עבודות מאוחרות של אחדים מחברי הקבוצה, המבטאות את התפתחותם כיחידים ואת השפה האמנותית האישית שפיתחו במרוצת השנים; באולם הכניסה מוצגות עבודות על נייר בטכניקות שונות המלמדות על תחום ביטוי לירי ואינטימי יותר.
באולם הגדול של המוזיאון מציגים עשרה אמנים ואמניות צעירים, המתאפיינים בחיפוש אחר "אבות" ו"אימהות" מקומיים. עבודותיהם, המתקיימות בזיקה לאמן, לעבודה או למוטיב של אמני "אופקים חדשים", עוסקות בבירור של מושגים וסמלים קאנוניים, בציטוטים ובמחוות. במבט הביקורתי ולעיתים אף מתריס שבהן יש משום פרשנות חדשה ואף אקטואלית ליצירתם. תצוגה זו, המופיעה תחת הכותרת 'אופק חדש' מאפשרת לבחון את קיומו של דיאלוג בין-דורי באמנות הישראלית, כזה המאפשר בירור מחודש על מקומה ומעמדה של קבוצת "אופקים חדשים" במרקם של תולדות האמנות המקומית.
באגף היודאיקה מוצגים רישומיו של יצחק דנציגר, המנציחים את רשמיו מנופי הארץ ומושפעים מאירועים כגון חג הגז, מזבחות וקורבנות ומבנים ארעיים. יחד עם פסלו האיקוני 'מלך הרועים' הם מאפשרים פרשנות עכשווית ,כמדרש-יוצר, על חפצי הקודש המוצגים בתצוגת הקבע במקום.
ציפור פצועה, 1955, פח מולחם, 72X66X32
קבוצת "אופקים חדשים" היא תופעה יוצאת דופן בזירת האמנות הישראלית. שנות פעילותה, בין 1948 ל-1963, הן במידה רבה שנותיה המעצבות של האמנות הישראלית. בשנים אלה התגבשו עמדות מרכזיות ביחס לציור ולפיסול המקומיים ועוצבו דפוסי פעולה הניכרים בזירה האמנותית עד היום. חברי הקבוצה, שאחדים מהם זכו זה מכבר למקום מכובד בפנתיאון האמנות הישראלית, חתרו לאמנות אוניברסלית ומודרניסטית, ויצירתם התאפיינה בנטייה הולכת וגוברת להפשטה. עם זאת, לצד השקפת העולם האמנותית המשותפת, כל אחד מהם פיתח שפה אמנותית ייחודית, דבר המעניק לקבוצה רב-גוניות סגנונית מרשימה.
התערוכה "אופק חדש לאופקים חדשים" מזמנת מבט פרספקטיבי על פרק זה באמנות הישראלית ומאפשרת לאשש או להפריך מושגים ותזות שדבקו בקבוצה לאורך השנים. חלקיה השונים עוקבים אחר התפתחותה של קבוצת "אופקים חדשים" תוך הצבעה על השפעות הדדיות בין חבריה. כמו כן מוצגות עבודות מאוחרות המבטאות את השפה האמנותית האישית שפיתחו חברי הקבוצה במרוצת השנים ועבודות על נייר המלמדות על תחום ביטוי לירי ואינטימי יותר ביצירתם. תצוגה נפרדת מוקדשת לאמנים עכשוויים שעבודותיהם מתאפיינות בציטוטים ובמחוות, במבט פרשני או ביקורתי על יצירתם של אמני "אופקים חדשים". באגף היודאיקה מוצגים לצד תצוגת הקבע רישומי "מקום" של יצחק דנציגר.
גרעין, 1957, ברזל מולחם, 78X50X40 (פסל שמאלי)
אלמנטים, 1959-1958 , ברזל, 23X12.5X47.5 (פסל אמצעי)
1961-1956: פרישתם של ינקו, כהנא וסימון
בסוף 1955 חזרו לישראל כמה מחברי "אופקים חדשים", לאחר ששהו תקופות קצרות או ארוכות בחו"ל, בעיקר בפריז. אצל כולם התחזקה הנטייה לעבר המופשט באמנות לסוגיו השונים. בתערוכה השביעית, שנפתחה במוזיאון תל אביב במאי 1956, הציגו האמנים עבודות "מופשטות-למחצה", שכללו "אסוציאציות" מן הטבע. עם זאת, הקריטריון להשתייכות לקבוצה היה מידת הַבלעתן של האסוציאציות הללו בערכים הציוריים או הצורניים של היצירה. הסימפוזיון על הפיסול שהתקיים במוזיאון במסגרת התערוכה ביטא תפנית רצינית ביחס למעמדו של הפיסול באמנות הישראלית. במיוחד בלט בחדשנותו יחיאל שמי בפסלי הברזל שלו.
התערוכה עוררה פולמוס חריף בעולם האמנות הישראלית על אודות ההפשטה בכלל ועל "אופקים חדשים" בפרט. חילוקי דעות בתוך הקבוצה הביאו בסופו של דבר לפרישתם של מרסל ינקו, אהרון כהנא ויוחנן סימון. בהרכבה החדש, "אופקים חדשים" הפכה למייצגת מובהקת של האמנות המופשטת האל-צורנית, יותר מהקבוצה המקורית, שדגלה במודרניזם כללי. התערוכה השמינית של "אופקים חדשים", שנפתחה במוזיאון חיפה לאמנות חדשה בסוף דצמבר 1957, הייתה המופשטת ביותר שהציגה הקבוצה עד אז.
באפריל 1959 נפתחה בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב התערוכה התשיעית של "אופקים חדשים". העבודות שהוצגו בה היו כולן מופשטות וברובן גדולות ממדים, והייתה בהן מעין הפגנת כוח של האמנות המופשטת בישראל. תערוכה זו הוצגה גם בבית הנכות בצלאל בירושלים, במוזיאון חיפה לאמנות חדשה ובמשכן לאמנות בעין חרוד.
אטליה שמי 