מהדלת האחורית | נועה גלזר

אוצרת: רוני לאו קורן

פתיחה: 2 בספטמבר, 2023. נעילה: 21 באוקטובר, 2023

הכניסה לתערוכה מהדלת האחורית מתחילה בחלל הפיסול של אטליה שמי בו יחיאל שמי יצר פסלים גדולי ממדים וכבדי משקל. בחלל ממוקמים פסלים המשלבים ברזל ועץ, וחפציו האישיים שנשארו כמעט כשהיו, ביניהם מכשיר רדיו, קופסת פלסטיק עם הכיתוב ״שמי״, כמו גם כלי עבודה שהותיר תלויים על הקירות, וכתמים וסימנים על הרצפה. את פנינו מקבל הפסל אדם בערבה, שיצר שמי ב- 1951 והוצג לראשונה בתערוכה בקיבוץ נען ובו דמות גברית עירומה שאחת מידיה נשענת על דמות של נשר. זהו מונוליט עשוי אבן גיר צהבהבה שאופיינית למדבר. הנוף המדברי השפיע על שמי במיוחד בעוצמה ובצחיחות שלו. מאחורי אדם בערבה מוצב הפסל של גלזר לוח שנה (2023). הפסל מורכב מ- 33 העתקים של לחם אחיד עשויים ממשחת סיקה. אחרי שמרחה לחם אחיד יבש במשחה ולאחר שהמשחה התייבשה, גלזר חרצה במעטפות הסיקה איקסים, אז הטביעה אותם במים עד שהלחם התמוסס לחלוטין והותיר בקליפות הסיקה חותם קלוש. בהמשך היא הדביקה בהם מגנטים שאפשרו לה להצמיד אותם לאובייקט גיאומטרי הדומה לשלט מתקפל עשוי מתכת ועץ צפצפה. המפגש בין שני הפסלים זה של שמי וזה של גלזר מגדיר ומזקק את נקודות השוני והדמיון בין שני האומנים. אדם בערבה מתקשר למקום בו אדם חי בעוד הוא שועט קדימה בתקווה להפרחת השממה המקומית. לוח שנה קשור לסימון המחזוריות של הטבע וקידודו. אם בשביל שמי המדבר הוא מקום של ערגה ובית, אז בשביל גלזר המדבר הוא מקום בו היא מפליגה בדמיון. מבחינתה הוא נתפס כמאיים ואינסופי. נראה שהם חולקים בתפיסה שבה המדבר הוא מקום רוחני. שמי יצר פסלים שניכרת בהם המחשבה על הנצחה בעוד גלזר יוצאת מנקודת מוצא שפיסול הוא דינמי. אופן העבודה שלה מתבסס דווקא על הזמניות של הדברים ולאופן בו חומרים אורגניים יכולים להתכלות, להתקלף ולדהות כשאלה פוגשים בשינויי מזג האוויר והזמן. שמי יצר פסלים שבבחירת החומרים עצמם מטביעים יציבות וקשיחות. גם שמי התייחס למיחזור של חומרים תעשייתיים. חלק מסדרת עבודות החוץ שלו מורכבת מפיסות ברזל מאניות שטבעו אותן קיבל מנמל חיפה.

נועה גלזר, התמזגות (פרט), 2023, בד כותנה, צמר וטוש לבד

עבודות החוץ של שמי נשטפות באור שמש מסנוור שמאפיין את האור הישראלי. מאחר שהשמש בישראל ישירה, השמש פוגשת את העבודות שלו באופן כזה שיוצר הפרדה מוחלטת בין אור וצל. בקיץ החום והלהט עוטפים את עבודות החוץ של שמי וחובקים אותן כמו ממברנה מגינה והודפת בו זמנית. גם עבודות הפנים שלו משמרות את הלהט שעובר באופן בלתי נמנע דרך הצבתם המונומנטלית והסימנים של פגעי השמש. מנגד העבודות של גלזר מתמודדות עם אור כאלמנט חמקמק, חיוור וקר. היא ממקמת את עבודותיה בתוך חללים סגורים שהאור שמגיע אליהם מסתנן דרך חלונות ופתחים. ישנה מסורת סקנדינבית שנוגעת באור החומק מן הבית בשעות הדמדומים. הסקנדינבים לא ממהרים להדליק אור בבית, אלא מחכים עד לרגע שבו אור היום נעלם לחלוטין. יתכן שכך הם נותנים חשיבות לאיכות המסוימת של אותו אור חיוור של סוף היום ולהלך הרוח שזה משרה. כמוכן, השעות שבהן יש אור הן ארוכות יותר שם, ולכן הלילה הופך לנדיר. יתכן שזה קשור גם בניסיון לחסוך בחשמל, שכן העם הסקנדינבי ידוע בחסכנותו, בלי קשר לרמת הכנסה או מעמד. מרחבי דמדומים, והשינוי ההדרגתי שלהם, נוכחים בתערוכה כמעט כיישויות בפני עצמן. על ידי ניסיון לתת לכך משך ועל ידי בחינה מחודשת, גלזר מביאה את רשמיה לחללים של אטליה שמי. אירוח באטליה אוצר בתוכו עדות להיסטוריה אומנותית מקומית כמו גם אוניברסלית, שמעצים את השפעתם הכמוסה של העבודות של גלזר כמעוררי זכרון, כאב וחוויה גופנית המתייחסים לקיומנו בזמן הנוכחי.

ביציאה מחדר הפיסול עוברים דרך המשרד של האטליה. בחדר זה שתי עבודות של גלזר שלוקחות חלק במרחב האינטימי והיומיומי של צוות האטליה. משם ממשיכים לחלל הציור בו העבודות מוצגות בהצבה מינימליסטית. במרכזו במה לבנה עליה מונחת העבודה Twisted Untwisted, עשויה שקית פלסטיק לבנה שאליה דבוקים סלילי ברזל בהם שזורים כדורים קטנים של שיער קוקוס מגולגל. מתוך השקית נשלחים החוצה שני סלילים מלופפים סביב אנקולים המקובעים לתקרה. מנורות הפלורסנט ותבניות הבידוד שמעטרות את התקרה כאילו לקוחות ממחלקה סטרילית והן משרתות את הלך הרוח הקליני של העבודות המוצגות בחלל. לצד הבמה תלויה יריעה מספוג אפור וכסוף שהוצמד עם סרט הדבקה לקיר המחזיר אור לחלל החדר. על כבל מתוח תלויה שקית ובתוכה ניירות שיוף והדפס בשחור לבן של סטורן טורף אחד מבניו של פרנסיסקו גויה, מ-1819, שנלקח מספר רפרודוקציות ישן.

ספרים בתצוגה, משמאל לימין: