19.01.13
אטליה שמי מארח:
צורה ודיאלוג – תמרה ריקמן
אוצרת: סמדר שינדלר
מודלים 2009, עץ, נירוסטה וברזל
ללא כותרת, 2012 , טכניקה מעורבת על נייר
///
צורה
התערוכה צורה ודיאלוג של תמרה ריקמן ממשיכה את סדרת התערוכות, אשר במסגרתן אטליה שמי מארח אמנים שעבודותיהם מתכתבות עם עבודותיו של יחיאל שמי.
אמרה ידועה של שמי: "צורה כצורה – בלי איפור ובלי סיפור". מתאימה לעבודותיה של האמנית תמרה ריקמן, אשר ניהלה עם שמי שיחות רבות בחייו. במסגרת התערוכה, קיים שיח על השפעתו של שמי על דרכה האמנותית עכשיו.
דיאלוג
ש: מה היה אופי הקשר בינך לבין יחיאל שמי?
ת: הביקורים שלי באטליה היו במובנים רבים סוג של עלייה לרגל. זו הייתה בשבילי חוויה מאד מיוחדת, חגיגית, מרגשת וכובשת. חשתי שבאתי למקום הנכון.
יחיאל היה אדם נדיב ומארח למופת. הוא קיבל אותי יפה, הראה לי עבודות ודיבר על העבודות שלי. שוחחנו גם על דברים שמחוץ לסטודיו והעשייה האמנותית הרגשתי שהוא מדבר אלי בגובה העיניים.
ש: העבודות של שמי מדברות משקל, מסה והישענות. היכן את רואה את המשותף ביניכם?
ת: שמי מאד גברי בעבודות שלו. לי יש את הנשיות. גם כשעבודות שלי הן זוויתיות הן לא דוגמטיות.
יש את עניין השילוב וההישענות בין משטח למשטח. המעברים אצל שמי היו דבר חשוב, יש לו סדרות של הברות בלשונו. זה שם ספרותי למה שהוא עשה. הברות שאין להן משמעות, אבל יש להן צליל. לי יש מעברים. זה מעבר מצורה למשטח וממשטח לרקע. זו הרגישות לצורה כצורה. הפסלים הגדולים של פינת תקרה יוצרים צל; בדגמים המוצגים בקופסאות הלבנות הם פסלים שעומדים בפני עצמם. הם גם יכולים לגדול לכל גודל; זה תלוי בצורך.
התוכן של העבודות הוא לא המניע לעבודה. אין סיפור ואין סיבה מאחורי העבודות. יש מחשבה איך לעשות את העבודה, אבל לא למה לעשות את העבודה. למשל העבודה "כנפיים". השם ניתן לה הרבה אחרי שהיא נעשתה, כדי שניתן יהיה להיאחז בו.
אפשר לעשות אנלוגיה בין המשפט של שמי: "בלי איפור ובלי סיפור", למוזיקה ולאמנויות אחרות, שלא זקוקות לסיפור. אני עושה את זה בשביל הדבר עצמו. אגב, ילדים עושים את זה מבלי שהם מרגישים את הקווים. ילדים, בעיקר בצעירותם, עושים כתמים ולא מעוניינים לקרוא לזה בשמות.
ש: עבודותיך נעות בין מדיות וטכניקות שונות, בין הדו מימד לתלת מימד. איך נוצרת העבודה?
ת: אני נכנסת לתוך מתח רגשי גבוה, המתח יוצר עבודה מסוג מסוים. את זאת אפשר לראות את בציורים האדומים יותר מאשר בעבודות שנעשו אחר כך. האדומים היו המפנה הגדול בעבודה שלי. בפעם הראשונה גיליתי את הקצב המופשט. אמנותית, הם הובילו אותי למקום אחר לגמרי.
לקחתי עבודות שגמרו כבר את הנוכחות שלהן בחיים שלי והפכתי אותן לעבודות חדשות. החיבורים של הניירות והצביעה בצבע אקרילי או בסיד הן מהלך שלם של עבודה. הם גם מכתיבים צורות שיוצאות תוך כדי התקנת הרקע. החיבורים בנייר הופכים להיות חלק מהרישום. זה שעבדתי בתחריט מאפשר לי גם לחרוט בנייר, לחרוט בלוח. זה יוצר שפה, שפה של מילים. לא של רעיונות, אלא שפה של תחושות.
אני שונאת שמסבירים לי את העבודות מבחינה פסיכולוגית, אין לי עניין בזה.
ש: לסיום, האם את רואה שלבי ההתפתחות ביצירה האמנותית שלך?
ת: יש המשכיות בעבודה שלי, היא לא משתנה מתקופה לתקופה בצורה קיצונית, תמיד הייתי
עושה דברים משונים ובעצמי לא הבנתי למה. יש לי דרישה מעצמי לעשות את המקסימום שאני יכולה בדרכי!
///
דורון תבורי בפתיחת התערוכה
תמרה ריקמן בפתיחת התערוכה
אלון פורת, יורם ורטה ונמרוד כנעני בפתיחת התערוכה
_________________________________________________________________________________
04.05.13
אטליה שמי מארח:
טריאדה: ינאי סגל / שחר סיון / יחיאל שמי
בתווך שבין פיסול לציור
אוצרת: סמדר שינדלר
שחר סיון, ברחבת הפיסול באטליה שמי – נאוטילוס / שייטנים, עץ לבן ומוטות הברגה, 2013
שחר סיון, פסלי עץ, 2013 / שמי, פסלי ברזל, 1955-56
ינאי סגל, איקאה, פוליסטראן ושליכט, 2012
מראה התערוכה – עבודות של סגל ופסלי ברזל של שמי
///
בתערוכה "טריאדה" מציגים ינאי סגל ושחר סיון מפגש על-זמני עם האמן יחיאל שמי. שני האמנים הוזמנו לאטליה כדי לנהל שיח עם אמן ששייך לדור, למקום ולתרבות שונים, זו הזדמנות לראות איך האמן יחיאל שמי, אשר חי ויצר במחצית השנייה של המאה העשרים, משתקף בשנת 2013 בעיניהם של אמנים צעירים. מאחר שהעבודות בתערוכה מוצגות בכל החלקים של האטליה – בסככה אשר שמשה ליצירת פסלי החוץ, בסטודיו לפיסול ובחלל שבו יחיאל שמי צייר – הדבר מאפשר לשני האמנים לנסות ולבחון איך עשייתם משתקפת במקום בו יחיאל שמי עבד ויצר. כניסת האמנים צעירים אל “ההיכל”, התערבותם בחלל, והצבת עבודותיהם בין עבודותיו של יחיאל שמי טוענים את הסטודיו או הטריטוריה של שמי במתח ובאנרגיה.
מרבית העבודות נוצרו במיוחד לתערוכה.האמנים עבדו בסמיכות לאטליה ובהשראתו: ינאי סגל עבד בסדנת התחריט הסמוכה, ויצר מספר הדפסים; שחר סיון עבד על פסלים חדשים בסככת הפיסול, אשר שימשה את יחיאל שמי. כל אחד מאמנים המשיך את המחקר שלו הן בחומר והן בנושא. הם מציגים אידאות שונות, כמעט הפוכות, היוצרות דיאלוג בין הרעיוני-האינטלקטואלי לבין החווייתי-היצרי, או החומרי.
ינאי סגל מדבר בעבודותיו על סוג של היעדר, על ריק, על ניקוי האובייקט מתוכן חומרי וממש; על משהו שלא נמצא שם. הצגת העבודות בחלל טעון (האטליה) גרמה לו להתייחס אל התערוכה כמיצב, כמעין מעבדה, ולנהל דיאלוג, באמצעות העבודות, על המינימליזם ועל המופשט. לדבריו: “מופשט זה געגוע או גלות מהפיגורטיבי. אמנים מופשטים באו ממקום אחר ותמיד מתגעגעים אליו. מה שמעניין במופשט זה מה שאין. החתירה להפשטה יותר ויותר קיצונית כמוה כהחמרה או כהסתגפות אצל קיצונים דתיים, המנסים לראות מי יוכל למנוע מעצמו יותר.” ועל עצמו: "הגעתי לעבודות האלה מתוך שאיפה ליצור שפה, להגיע לכוליות, הומוגניות, למשהו שתהיה לו שיטה"
גם שמי התייחס אל המינימליזם. כדבריו: "בגלל הברגים, הפיסול שלי לא היה מתקבל כמינימליסטי. המינימליזם הולכים לקיצוניות שלא מקובלת עלי. אפשר לומר שמינימליזם זה חצי כוס התה שלי. אני פסל תמציתי במהותי. כל אמן מלטש אטום אחד כמו יהלום קטן, אטום שלא נראה שאחר כך הוא מפוצץ אותו, ומגיע לערכים אבסולוטיים. כולנו מכים על אותו מסמר".
השפעת המופשט או המינימליזם של שמי על ינאי, אגב העבודה באטליה, באה לידי ביטוי באמירה: "כמו שהמופשט מדבר על משהו שאיננו, שחסר, כך המפגש עם האטליה של שמי בשבילי נסוב על כך ששמי בעצמו חסר. כלומר זהו לא סתם חלל ריק אלא החלל של שמי ללא שמי. זה בהחלט חלק ממה שהניע אותי לנסות ולהמחיש את התחושה של היעדר. האידאליזם שעומד בבסיסה של כל פעולת הפשטה והאידאליזם של שמי קשורים בעיני. בעבודות שלי אני לא רק רוצה לדבר על קיצוניות מהצד או מבחוץ, אלא שואף ליצור אובייקט שמתוך הצמצום שלו יגע בחוויה של קדושה. אותה חוויה של קדושה שבין אם במודע ובין אם לא במודע גם שמי עצמו ניסה לייצר."
התערוכה מציגה שילוב בין העבודות של ינאי, העשויות בחסכניות ויזואלית, מרוחקות וטעונות, לבין סדרת "עבודות ברזל קרוע" של שמי משנות השישים, אשר יש בהן מן המקומיות, ומהתרבות הישראלית
אצל שחר סיון נקודת המוצא היא האדם. בלשונו: "יש דמות באין דמות". שחר יצר מערך הבנוי משישה פסלים עשויים עץ במראה הטבעי של החומר, חרוטים, חשופים, מחוספסים ומזכירים במשהו אמנות מסורתית קדומה. פסלי העץ זקופים ומתנוססים אל על בגבהים שונים ומחוברים ביניהם במוטות מתכת. הם נראים כמערכת גאומטרית; קווים נחתכים ונפגשים היוצרים בליטות שנוצרו באמצעות המסור.בחלק מהם נשארו שטחים בלתי מעובדים. הם נעים במתח שבין הפיגורטיבי למופשט.
"אני הרמתי את הפסלים שלי כשהם בעצם מתחת למים. הם חלקים מהנוף של הסיוטים שלי, שהרבה מהם מתרחש מתחת למים. יער של אצות, או מעין אלמוגי ענק. מקום שבו המפלצות הגדולות והדינוזאורים הגדולים חיים. הבנתי את זה בדיעבד אתמול ואז הכל התחבר לי סוף סוף. קראתי לעבודה "נאוטילוס-שייטנים".
בעבודותיו של שחר יש זיקה חזקה בין הרישום לפיסול.זהו דו-ממד בקנה מידה גדול. אולם התחושה התלת-ממדית, הפיזית, נוכחת מאד. לדבריו: “הרישומים הם תמיד מהתבוננות. אבל אני תמיד מחפש את המקום הלא ספציפי בפיסול. אני צריך את הפעולה. אני מנסר עם מסור שרשרת שזה מרגיע אותי למרות שזה קשה פיזית. כך אני מרגיש שאני בא לעבודה. אני צריך שהעבודה תהייה אינסטינקטיבית פיזית ומהירה ויש בזה משהו אלכימי".
במהלך העבודה ובדיון בשאלות הנובעות מהפיסול כמו חומר, נפח, שיווי משקל ויחס לחלל הפתוח, ויתר שחר על הפרטים וצמצם את הצורות. העבודות של שחר בעץ מבליטה את כניסתו של העץ לפיסול הברזל של שמי. המופע של העץ האורגני מול הברזל הכבד. שמי פרזל את העץ בברזל ואיגד אותו בהברגות.
יחיאל שמי שהיה מפסלי הברזל הראשונים, וחתן פרס ישראל לפיסול, החל לעבוד בברזל בשנת 1955. הפנייה של שמי אל הברזל היא התפנית החשובה בחייו. המעבר מפיסול פיגורטיבי גורע לפיסול מודרניסטי מצרף, מחבר, היה בעבורו גילוי.
הצגת שני מקבצי העבודות של האמנים הצעירים: המינימליסטיות של ינאי סגל ופסלי העץ הפיגורטיביים של שחר סיון, לצד פסליו של יחיאל שמי, יוצרת הקשר היסטורי מעניין.
ינאי סגל ממייסדי קבוצת "ברבור" הירושלמית, מרצה ב"מכון אבני לאמנות”, תל אביב, חי ועובד בתל אביב.
שחר סיון ממקימי גלריית "האגף" בחיפה, מנהל את "סטודיו נמלה חיפה" לתרבות ואמנות בעיר התחתית, מלמד רישום וציור בסטודיו, מתקלט, מבשל, חי עובד בחיפה.
///
ארוע מחול בתערוכה – רחבת הסככה ובגן הפסלים של האטליה
שחר סיון, ינאי סגל וסמדר שינדלר בשיח גלריה בתערוכה
_____________________________________________________________________________
17.08.13
אטליה שמי מארח:
מיכה בר-עם – פֶסֶל, פַּסָּל, תמונה, נוף
אוצרת: סמדר שינדלר
הפסל יחיאל שמי, באטליה, כברי, 1972
הפסל יחיאל שמי ועבודתו "פסל ים", 1972
הפסל יחיאל שמי ועבודתו "פסל ים", 1972
הפסל דני קרוון, תערוכת "מקום", מוזיאון תל-אביב לאמנות, 1982
מנשקה קדישמן, בתערוכת פרס אויגן קולב לגרפיקה ישראלית, מוזיאון תל-אביב לאמנות,1981
///
מיכה בר-עם מציג בתערוכה “פֶסֶל, פַּסָּל, תמונה, נוף” שתי סדרות של צילומים בשחור לבן. כל אחת מנקודת מבט אחרת. קבוצת עבודות אחת – צורות פיסוליות בנוף; והקבוצה השנייה – צילומים של פסלים, ופַּסָּלים. התערוכה מנהלת דיאלוג בין צילום לפיסול. היא מציגה צד פחות מוכר בעבודתו של מיכה, אשר מוכר לכל כצלם שטח, שהמלחמות והמעקב אחרי הנעשה בארץ הם ממוקדי עשייתו ומגדיר עצמו כעוסק בכרוניקה של מקום.
כשראיתי את צילומי ה"צורות הפיסוליות" מהתערוכה "דרומה"*, ביניהם: צילום קצה פסל של יגאל תומרקין, שנראה כמו סלע; צילום פסל של עזרא אוריון הממוקם בנוף המדבר האינסופי; צילום של גדר התיל שנראית כרישום; וצילום תל האבנים שנראה כמיצב, חשתי שיש משהו עמוק יותר, סמוי מהעין, בצילומי הדומם הללו; יש בהם מן הציור, מן הפיסול ומן האדריכלות. מיכה צילם דבר אחד, אך בהפשטה של האובייקט מההקשר הסביבתי התקבל דבר אחר.
עניין אותי לראות עוד ועוד. וכך, תוך שיטוט בארכיון העשיר של מיכה בר-עם "התגלה" גוף עבודות קטן של צילומי פַּסָּלים תוך כדי עבודה או ליד עבודה שלהם. הצילומים, מבליטים את הפן האישי, את היחס אל והיחסים בין האמן לעבודת האמנות שלו, את תפישתו האסתטית של מיכה ואת יכולת ההתבוננות שלו על האדם, על החיבור הרגיש והאינטימי בין התנועות הפיזיות של האמן [בין אם במודע ובין אם לאו] לבין האובייקט [הפסל] שבצילום. כל אלו מעניקים עומק לצילומים, ולימדו אותי משהו נוסף, משהו אנושי על המצולמים ועל הצלם.
מקבץ זה הוא פרק קאמרי הכולל שבע עבודות של הפסלים: יחיאל שמי, דב פייגין, דני קרוון ומנשה קדישמן. “את שמי צילמתי בעבור המגזין Saturday Review והכתב Robert Moskin ומאז הצילומים היו גנוזים" אומר בר-עם, וכך גם "הצילום של דב פייגין שעבד על הדגם של יד קנדי ודני קרוון בתערוכתו “מקום” שהוצגה במוזיאון תל אביב”; ומוסיף: "העין מנסה לספר סיפור. אני שמח שכשאני חוזר עשרות שנים לאחור ומתבונן בעותקי העבודה, בלי שום קשר לשאלה, למה יצאתי לצלם, פתאום מתברר שלצילום מסוים או לסדרת צילומים יש חיים אחרים".
אלו אינם צילומי דיוקנאות סטודיו קלסיים. דיוקנאות האמנים של בר-עם אמנם ממוסגרים בפריים. אולם המסגור הזה מדגיש את רוח החופש שלהם. הרקע שבכל צילום מעניק נדבך נוסף וטוען אותו במשמעות, ובתובנה שנעה בין הפרטי לכללי, ובשניות שבין הפנים [האמן] לחוץ [העבודה]. הצילומים מלאים בפרטים מספרים סיפור על הדמות, על האופי או על המזג של האמנים. כך למשל, תנועת ידיו של שמי היושב בין יצירותיו באטליה ומראהו דומה לצללית פסליו. כך גם הרקע בעבודתו של קדישמן וידיו הפשוטות לצדדים, אשר יחד משקפים את דמותו מלאת הרגש, או דני קרוון בצילום אסתטי ודרמטי כשהוא שתול ורכון בעבודתו "מקום" עם גבו למצלמה. הכול משתלב יחד, בפריים אחד.
///
מיכה בר-עם בשיח אמן בתערוכה
סמדר שינדלר, מיכה בר-עם, יורם ורטה בתערוכה
___________________________________________________________________________________
02.11.13
מתכתבים עם שמי
מכתבים, עבודות, מחשבות
עזרא אוריון / יוסי אשר / אסף בן צבי / יוסף זריצקי / יחזקאל ירדני / רפי לביא / שרון פוליאקין /
דניאל פראלטה / משה קופפרמן / אורי ריזמן / המשורר אבות ישורון
אוצרת: סמדר שינדלר
גלויה ממשה קופפרמן לשמי, 1982
יחיאל שמי, מתוך פנקס רישומים, 1979, עיפרון שומני על נייר, 20.5×26
דניאל פראלטה, ללא כותרת, 1990, אקריליק על דיקט, 51×60.6, אוסף פרטי
יחיאל שמי, דף מתווה לפסל, מתוך פנקס רישומים, 1970, עט כחול על נייר, 26×20.5
אורי ריזמן, נוף ים, שנות ה-70, שמן על בד, 35×21.5, אוסף פרטי
יחיאל שמי, רישום מתוך מחברת עבודה, עפרון על נייר, 20.5×12
יוסף זריצקי, פריז, 1955, שמן על בד, 116×100, אוסף גבי ועמי בראון
יחיאל שמי, רישום, 1993, עט לבוד על נייר, 43.5×35.5
///
התערוכה 'מתכתבים עם שמי' מזמנת לצופה מפגש שונה עם האמן יחיאל שמי, המוכר כפסל שעסק ויצר בחומרים קשים וכבדים. ואילו כאן, דרך קריאה ביומנים, בעשרות מכתבים ובמחברות העבודה שנכתבו בכתב ידו, הוא נחשף כיוצר בעל רגישות אישית, חברתית ואנושית גבוהה.
הרעיון של התערוכה הוא קריאה של שמי דרך כתיבתו – מכתבים, מחברות העבודה, רשימותיו
ויומניו – ולהתוות קו מקשר בין המכתבים ומחברות העבודה, ובין שניהם לבין הרישומים והעבודות שלו ושל אמנים אחרים עמם עמד בקשר. התמקדות התערוכה במילה הכתובה וב"שמי האחר" פורשת ממדים שונים של התכתבויות – התכתבות בזמן, התכתבות של האמן ועם האמן, הנגיעה ביסוד- בקו, והרצון להתחקות אחר אופן היצירה.
ההתכתבות עצמה נחלקת לשתי תקופות עיקריות: הראשונה – בין השנים 1975-1950 והיא כוללת התכתבות של שמי עם אמנים שפגש בתחילת דרכו האמנותית ועל רקע חבירתו לקבוצת "אופקים חדשים". ביניהם: יצחק דנציגר, יוסף זריצקי, קוסו אלול ורפי לביא. התקופה השנייה – בשנים
2000-1975 מייצגת תקופה שבה שמי כבר היה אמן מוכר ומנוסה, ואשר במהלכה יותר ויותר אמנים בתחילת דרכם ביקשו לשמוע את חוות דעתו ולהתייעץ עמו ואף שמרו אתו על קשר לאורך השנים. ביניהם: עזרא אוריון, יחזקאל ירדני, דניאל פראלטה, יוסי אשר, אסנת רבינוביץ, אסף בן צבי
ושרון פוליאקין.
הבחירה באמנים המוצגים בתערוכה נעשתה בגלל הופעתם בכתובים שנחשפו בארכיון שמי. יחד עם זאת, התערוכה כוללת שני אמנים, שעמם היו לשמי קשרים קרובים ומורכבים שלא באו לידי ביטוי בהתכתבות. משה קופפרמן, שהתגורר בקיבוץ לוחמי הגיטאות, ואשר היחסים האישיים והמקצועיים בינו לבין שמי הלכו והתהדקו בשנים האחרונות לחייהם; ואורי ריזמן, שכנו לאטליה בקיבוץ כברי, אשר מדברי ההספד ששמי כתב עליו עולה הערכתו הגדולה במיוחד לעבודתו.
התערוכה מציינת עשר שנים לפטירתו של יחיאל שמי ושלוש שנים לפתיחת אטליה שמי לציבור.
///
מראה התערוכה "מתכתבים עם שמי"
_______________________
בחלל הפיסול:
יחיאל שמי – תקופת "אופקים חדשים"
פסלים ורישומים
מראה התערוכה "אופקים חדשים"
///
"מקוריות הפיסול הישראלי המונומנטאלי יונקת כוחה משמש הארץ, מצחיחותה, מסלעיה, מנופה הקדום האכזרי, מצמחייתה ועופותיה, ממעשי הבראשית של בוניה. האמן המקורי חייב לראות את יצירתו כחלק מנוף זה. רנסנס חיינו כעם הפגיש את העבר הרחוק עם ההווה. הסגנון הוא אמנם סוד אישיותו של האמן, אך נראה לי, שיש ללמוד מהפיסול הקדום של המזרח, מהאמנות המצרית, האשורית, הבבלית והחיתית. מהראשוניות ופשטות הסגנון של פסליהם. מהשקט העצור בהם".
יחיאל שמי, 1952
תנועת אופקים חדשים* הייתה הקבוצה המשפיעה והמשמעותית ביותר ביצירה האמנותית בארץ ישראל בשנות החמישים והשישים. היא הוקמה בשנת 1948 בעקבות מחלוקת בתוך אגודת הציירים, על נושא ייצוג בביאנאלה בוונציה. אל חברי הקבוצה, שפרשו מאגודת הציירים, הצטרף יוסף זריצקי שהיה עד אותה העת יו"ר אגודת הציירים, והוא הפך למנהיגה.היא התארגנה על בסיס רעיוני, נרשמה כחוק והופיעה בציבור כגוף לוחם למען עקרונות אמנותיים חדשניים – “טיפוח אמנות פלסטית מקורית, תוך הקפדה על רמה גבוהה והזדהות עם אמנות זמננו הנושאת את רעיון הקדמה".
הקבוצה שמה לה למטרה לקרב את האמנות הישראלית לאמנות העולם על-ידי שימוש בשפה האוניברסלית של אותה עת, היא שפת האמנות המופשטת, התנועה הציגה גרסה מקומית לסגנון הציור המופשט, שהיה מפותח באירופה ובארצות הברית זה מכבר.מקור ההשפעה החזק על חברי הקבוצה הייתה האמנות האירופית המופשטת ( אבסטרקט), ובייחוד השפעת האמנות הצרפתית הפוסט אימפרסיוניסטית. השאיפה לאוניברסליזם הביאה את האמנים להתרכז באמנות שנחשבה בעיניהם באותה עת כאוונגרד אמנותי מתקדם. אמנות אשר התבססה על האלמנטים הכי בסיסים והכי טהורים של ציור: קו, מרקם, צבע וקומפוזיציה. רוב חברי הקבוצה לא הגיעו לאמנות מופשטת "טהורה", אלה להפשטה בעלת זיקה לנוף המקומי.
הקבוצה הייתה פעילה רשמית עד 1963. שלושת האמנים הבולטים בקבוצה והמזוהים עמה יותר מכל הם יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי, אמנים רבים נוספים נמנו אף הם על קבוצה זו, אם כמייסדים ואם כמצטרפים. בין אלה ניתן למצוא את חיים קיווה, אהרון כהנא, צבי מאירוביץ, מרסל ינקו, דב פייגין ויחיאל שמי.
למרות הקו והאידיאולוגי הרשמי והמוגדר, היצירה של חברי הקבוצה הייתה מגוונת מאוד, לא רק בהיבט החומרי אלה בתפיסה האמנותית שלהם. תרומתה העיקרית הייתה בגיבוש סגנון ציור ופיסול לירי בעל סממנים של הפשטה. יחיאל שמי הצטרף לקבוצת אופקים חדשים, וסמוך להצטרפותו הוא הציג בתערוכה השביעית של הקבוצה שהתקיימה בשנת 1957. בביקורת על התערוכה הגדיר יונה פישר את שמי כ"אמן הבולט בשטח הפיסול בארץ".בעת שהשתייך לקבוצת אופקים חדשים עברה עבודתו של שמי מהפך דרמטי – המעבר מפיסול באבן לפיסול בברזל.
מבוסס על קטעים מתוך: גילה בלס, “אופקים חדשים", 1980
///
יאיר גרבוז, אביטל כנעני ואורלי סבר בפתיחת התערוכה
_________________________
מרכז גוטסמן לתחריט:
פסל יוצר תחריט
מיכה אולמן / צדוק בן-דוד / עפר ללוש / סיגלית לנדאו / מנשה קדישמן / דני קרוון / יחיאל שמי
אוצרת: עפרת רעיף
שמי, ללא כותרת, תצריב קו ואקווטינטה, 60/31, 2000
שמי, עז, תצריב קו ותצריב צילומי, 78/56, 2001
מיכה אולמן, סדרה כוסות חול, שעוה רכה, 38/28, 2006
קדישמן, ללא כותרת, תצריב צילומי, אקוואטינטה וצביעה ביד, 78/56, 2003
////
דיאלוג בין הדפס לרישום ופיסול מוכר בעבודתם של פסלים רבים בישראל ובעולם. טכניקת התחריט הינה בחירה טבעית לפַּסָּל, יצירת הלוח כרוכה בהליך פיזי של מגע וטיפול במתכת, צריבה, חריטה ושיוף. גם התוצאה המודפסת היא פיזית; המידע החרוט על הלוח העובר תחת המכבש מטביע את צורתו בנייר והקווים והמרקם החרוטים בו הופכים לתבליט על פני הנייר. התכונות הפיזיות של התחריט עושות אותו, יותר מכל טכניקות ההדפס, לטכניקה "פיסולית".
///
מראה התערוכה במרכז גוטסמן
________________________
גלריה שיתופית כברי:
שלושה פסלים
יעקוב דורצ'ין / אלינה רום כהן / יחיאל שמי
אוצרת: דרורה דקל
עבודות יעקב דורצ'ין בתערוכה בגלריה
עבודות יחיאל שמי בתערוכה בגלריה
עבודות אלינה רום כהן בתערוכה בגלריה
///
בתערוכה ייבחן המחבר, השונה, הדומה והייחודי ביצירתם. מוטיב המים משמש ציר מרכזי בתערוכה. הוא מופיע אצל דורצ'ין ורום כהן בשמות העבודות, ואצל שמי במקור החומר. יעקב דורצ'ין יציג עבודות חדשות שהוכנו במיוחד לתערוכה, פסל ברזל, "מפרשית", ושלושה פסלי "מלאכים" שנוצרו בעקבותיו, רישומים ותחריטים.
יוצג פסל של יחיאל שמי משנת 1964 שנוצר משלדי אוניות טבועות ליצירת מבנה צמחי, אורגני וקבוצת רישומים מהתקופה.
אלינה רום כהן תציג את הפסל "לוויתן" באורך 4 מטר, את הפסל "עיר דייגים", רישומי הכנה ועבודת וידיאו ארט.
///
מראה התערוכה
אטליה שמי 