מסטודיו לסטודיו | אמנון בן עמי

התערוכה מסטודיו לסטודיו של אמנון בן־עמי מתארחת בחלל ששימש בעבר כסדנת הפיסול של
יחיאל שמי. על קירות החלל מוצגות בעיקר עבודות מהשנה האחרונה – ציורים על בד סאטן, נייר
וקנבס; ובמרכזו – עבודת פיסול שנעשתה במקום מחומרים לשימוש יומיומי לטיפוח הגוף, כגון
קרם גוף ושמפו.

אמנון בן-עמי, "פה ומשקפיים", 2014, שמן על נייר, 70/50 ס"מ

זהו מפגש בין רוח לחומר ובין מילה לגוף. בד הסאטן הדק הרפוי, הקליל והמרחף, הוא אנטי־חומר
מול המשקל והמסה, המכונות, המאמץ והזיעה שמהדהדים פסלי הברזל האיקוניים וכלי העבודה
הכבדים של שמי. השימוש בחומרים כה מנוגדים, והצבת עבודות עכשוויות בתוך בית המלאכה
של שמי – אבן יסוד באמנות הישראלית, ואמן שאינו בין החיים – יוצרים דיאלקטיקה ודו־שיח
ייחודיים: אמן פוגש אמן, מחשבה פוגשת מחשבה.
בחלק מהעבודות החומר הגשמי נוכח ולא נוכח. "הגוף נוכח כל הזמן בשדה הראייה לנגד עינינו"
אומר בן־עמי, "אני מתקרב לגוף שנמצא לידי, וממשיך עם איברי גוף הפנימיים והחיצוניים. הגוף
שלנו לא מובן מאליו." לשמפו ולמכונת התספורת, למשל, אין קיום בלעדי הגוף. אפילו הרעיון של
שימוש בסאטן, ש"נותן את עצמו לרוח," על הדקיקות והקלילות שלו נולד מתוך קרבה לגוף מתוך
חיפוש אחר חומר שישמש כבטנה לכיס. יותר מכל, הכיסים האחוריים קרובים לגוף. "יש את הפנימיות
של הכיס שהוא כמו מגירה, כמו הבית של היד – איבר פנימי של המכנסיים." באופן פרדוקסלי,
אצל אמנון בן-עמי העשייה האמנותית מחוברת ישירות למילה ולרוח. "ההחלטה לעסוק באמנות
קשורה לדרך חיים שמגיעה מיסוד מנטלי תודעתי … הנטייה לעסוק בציור דווקא היא צורה של
התבודדות. יחד עם זה, בין האמן לצופה נוצר יחס שנובע מהצמא לקשר ומהתשוקה לשיח ולמילים.
בסטודיו של שמי נוצר מפגש נוסף – בין יחיאל שמי ובין אמנון בן־עמי, ובין השפות האמנותיות
השונות שלהם. "אני זוכר את העבודות של שמי מירושלים, מהתיאטרון, משכונת ניות וגם מנמל
התעופה," מספר בן־עמי. "אני בא לסטודיו של שמי והרוח שלי פוגשת את הרוח שלו." ההשקה
ביניהם נעוצה במושג החילוניות – מושג מופשט ויסודי שנוגע בקצוות החשופים שלנו. הדבר ניכר
בשימוש חסכוני, ואפילו נזירי, באמצעים ובשפה האמנותית. השימוש בקו אחד על משטח הדו־
ממד מהדהד את הקווים הישרים והברגים הנראים בעבודותיו של שמי.
באופן זה, נוצרת תערוכה זוגית, שבה מתמזגות תרבות חזותית גבוהה ונמוכה. המשחק הוא בין
מה שרואים ובין מה שלא – הגוף הגשמי והיעדרותו; הברזל המסיבי מול הקו הדק. אמנון בן־עמי
משלב בעבודותיו את "מה שהמוח כבר יודע", כדבריו של ג'ספר ג'ונס; הרעיונות והאובייקטים
הזמינים שעוברים בתרבות ושהאמן הופך אותם לשלו. הבחירה בסמלים ובסימנים קלים לזיהוי
לצד דימויים מוכרים משחררת מהתמקדות בנושא ומהדימויים עצמם, ומאפשרת להעמיק בתהליך
היצירה ובחומרים המרכיבים אותה. כך, משמעות יצירתו של אמנון בן-עמי נגזרת לא רק מפעולתו,
אלא גם מתודעת הצופה ומתגובתו.
אמנון בן־עמי – בוגר תואר ראשון מהאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים (1986). זוכה פרס עידוד היצירה, משרד החינוך והתרבות (2008) ; פרס אילנה אלוביק־בצלאל לציור (2012); זוכה פרויקט רכישה קרן בארנט ואנלי ניומן והמוזיאון היהודי, ניו יורק (2019). יליד ישראל (קיבוץ אלומות), חי ועובד בירושלים.