הברות פתוחות | עידית לבבי גבאי

פתיחה: שבת 21 בנובמבר 2015 בשעה 12:00

נעילה: שבת 20 בפברואר 2016

אוצרת: סמדר שינדלר

בתערוכת היחיד של עידית לבבי גבאי 'הברות פתוחות' מוצגות שתי קבוצות עבודות המוצגות בנפרד בשני החללים המהווים את אטליה שמי, האחת מן השנים 1995-1999 בחלל הסטודיו לפיסול והשנייה מן השנים 2015-2012 בסטודיו לציור ובה עבודות חדשות הממשיכות לבחון את הדרמה הטבועה במפגש בין חוויית היחיד לבין הקולקטיב. הסיפור של האידאות הגדולות שהניעו את הציונות החלוצית, והקיבוץ כ'משפחה גדולה' וכחצר יהודית-חקלאית, נבחן ומסתמן ביצירותיה של האמנית על רקע השינויים והתמורות בחברה הישראלית וביחסי מקום וזמן.

למבקר באטליה שמי ניתנת ההזדמנות להתחקות על מהלכי החיפוש וההיווצרות של השפה ה'שמית' על מכלול צורותיה, מאפייניה וצפונותיה. המפגש עם שפת הציור המיוחדת של האמנית העכשווית – עידית לבבי גבאי מדגיש את מרכיבי השפה האישית של כל אחד מהם.

במהלך שנותיה בעולם האמנות עידית הכירה את יחיאל שמי והוקירה את יצירתו. בתערוכה זו מצאה עצמה מתחברת בין היתר, לדרכו ולרצונו למצוא ולברוא, בתוך המרחב הקיבוצי, שפה פלסטית חדשה ומקורית, אישית אך גם מאוד אוניברסלית.

שמי הוא אמן גברי שבעבודות שלו יש קשר לכלים חקלאיים קיבוציים וחיבור עז לאדמה. לבבי גבאי, שגם לה יש כבר שפה מובחנת, מתכתבת עם העבודות והשפה של שמי כמו גם עם אותם מוטיבים וערכים  המיוצגים בעבודות של שמי, ממקום נשי ורך יותר. בתערוכה, היא איננה מסתפקת בהבאת עבודותיה אל הסטודיו של שמי, אלא יוצרת מציאות מדומיינת שבה שמי עצמו ועבודותיו באים אליה לסטודיו.

שמה של התערוכה – 'הברות פתוחות' – מרמז על אותן יסודות – הברות  שהניח שמי בשנות השמונים ואשר נפתחות מחדש על ידי לבבי גבאי להמשך דיון ומדרש יוצר. לדבריה בעבודות החדשות בקשה לעבוד על המתח שבין הציור לפיסול. הפיסול פועל בחלל טבעי; עם האדמה, האוויר, האור וחוקי הגרביטציה. לצייר פסל זה לצמצם אותו לסימן אחד. לעצור על מבט אחד. הציור הוא קודם כל חלל מדומה ומדמה. הוא כבר קרוב יותר לפעולת הכתיבה, לטקסט.

עוצמת הפיסול של שמי ונוכחותו עוברת לחלל הציור האינטימי של לבבי גבאי. הפסל הופך לאות וסימן תרבותי העובר למימד ההרהור וההגות ונפתח לשאלות על מורשת, זכרון קולקטיבי וחוויה אישית.

העיסוק בדימוי ייצוגי ביצירותיה של לבבי גבאי איננו מתמצה בפסלים של שמי. הוא נמצא גם באסמים ובחצרות החקלאיות. האסם והחצר מהווים ביצירותיה ייצוגי יסוד ביחסי קיבוץ – מקום. האמנית חוקרת ומתבוננת בחצר הקיבוצית ושינוייה בתמורות הזמן בריחוק מה אך גם בזיקה רגשית עמוקה המבוססת על זיכרונות ילדותה בקיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל.

דברים בפתיחת התערוכה הברות פתוחות

כמה מילים / יעקב דורצ'ין

רק כמה מילים על התערוכה המפתיעה והבלתי צפויה הזאת.

התערוכה מפתיעה מכמה טעמים, קודם כל הבחירה דווקא ביחיאל שמי, דרך פניה שהיא בעיקרה אופטימית, כזו שעדיין תופסת את האמנות כשיחה שהולכת ונמשכת, בין דורית, בונה ונגזרת כלפי תרבות שאיננה רק איזה קוניונקטורה מזדמנת של צרוף נסיבות. מאליו עולה השאלה מה בעצם התוקף של מהלך כזה, ציורים כאלה, מול חברה שהתפרקה מכול אתוס מלכד.  גם הבחירה בפסל איננה מפתיעה. פיסול בעיני הוא קומת הקרקע של האומנויות. הוא כמעט סוג של בריאה. הנוכחות הפיזית של הפסלים כדבר ממשי, כמשהו נוכח בממשות, מאפשר לעגון לרגע, ולהשיג השהייה. הבחירה של עידית בשמי היא לדעתי בעיקר אינטואיטיבית, וכל ניסיון לנמק את הבחירה הזאת בדרך תמטית תהיה בהכרח רדוקטיבית. מעבר לרקע המשותף של הקבוץ, הבחירה בשמי כשותף קשורה במהודק לאופי הפיסול שלו. שמי התרחק כמעט באדיקות מכל התפענחות דרך דימויים, הביא את הפסלים הגרומים והגרדומיים שלו כחייץ שאין בו פשרות מול הצורך האנושי המובנה בדמון שכל כך רווח באמנות האירופית, וברור שהוא זיהה את המצע הרעיל שעליו היא צמחה. בכך הוא הקדים גם את מקביליו האמריקאים, אנשים כמו דיויד סמית, מדרוול, פרנץ קליין ואפילו אנטוני קארו. מהבחינה הזאת הייתי אומר שיחיאל שמי הוא אולי הקיצוני שבמודרניסטים הישראלים. החומרה והחתירה העקשנית והיבשה למשהו בעל חוקיות אימננטית איננה דבר של מה בכך, מדובר בעמדה אתית כמשהו פעיל ונמשך, מעשה מובדל מהסטיכיה.

הפן הכל כך מובהק של הפיסול של שמי מגדיר מיידית וכמעט באופן אוטומטי את מה שלא נכנס לפסלים, זו מהותה של הדיאלקטיקה, ובתפר הזה נכנסת עידית.

הנוכחות של שמי בציורים האלה היא תמרורית ומחמשת את הציורים כסוג של עדות, בעיקר בציורים הדיכוטומיים. יאיר גרבוז אמר פעם שציורים נולדים מבוגרים, זה נכון כמובן וקשור לקונקרטיזציה של האירוע הציורי. ואני חושב שאת הילדות מביא איתו המתבונן תמיד דרך מכלול של תלאות סובייקטיביות. דרך ציור טוב אפשר לעשות סדר חדש בזיכרונות; יחיאל שמי, מגדלי הסילו והחצר הגדולה בקבוץ. המרחב וחלל ההתחוללות שעידית מחפשת כבר מזמן לא קיים, וזיכרונות הם רק עדות נסיבתית שלא מאפשרת להגיע אל "הנדבךְ הבראשיתי" שאליו היא שואפת. זה בעצם מה שעושה את הציורים האלה למעניינים כל כך, הידיעה שאי אפשר להגיע, וההחמצה הוודאית על קו ההתחלה של כל אחד מהציורים.

"המסת הרקמות" שעושה עידית לפסלים של שמי דרך הציורים שלה יכולה אולי להזכיר תהליך שמאני של ריפוי דרך התמיינות חדשה למרקם שכולו געגוע אוטופי.