22.01.11
פתיחת האטליה של יחיאל שמי בכברי
יחיאל שמי – רישומים
אוצרת: סמדר שינדלר
///
תערוכת הרישומים של שמי מכנסת מבחר עבודות שנעשו בתקופות ובטכניקות שונות. המשותף להן הוא הקו כרכיב של העבודה.
הצגת העבודות בחלל, שיוחד על ידי שמי לציור, ושנשאר כפי שהיה בזמן פעולתו, מאפשרת להתוודע באופן מרגש ובלתי אמצעי אל סביבת העבודה של האמן – עבודת בד גדולה מונחת על הכן, שולחן ועליו פחיות צבע יבש, ארונות מגירות לאחסון עבודות הנייר וארונות משרדיים. כל אלו משרטטים מראה מתועש, ענייני ללא נופך של רומנטיות.
התמקדות התערוכה הראשונה בקו 'השמי', מתוך רצון לגעת ביסודי ולהתחקות אחר 'צורת המחשבה', משולים למסע אחר סימני דרך ונקודות ציון, שמותיר האמן ל'קוראיו', בעזרת הרישומים ניתן להתחקות אחר המרכיבים של שפתו, המחשבות, הפירוק לגורמים וחקירת הצורה.
כמו הרישום במהותו, קבוצת העבודות בתערוכה, תרה אחר אתנחתא בין הריק למלא, ובין החופש לשליטה. בין העבודות, מספר רישומים פיגורטיביים משנים מוקדמות [1941,1943]. רישומים אלו, שהם בעלי אופי סיפורי, המוצגים בסמיכות לרישומים מופשטים וישירים, בונים סוג של 'זמן שמי'. המופשט מקפל ומכיל את הנרטיב ובונה רבדים של זיכרון. הרישום והקו, ככלי לביטוי תהליכים, מובאים ב'רישומי הכנה'. בניירות אלו, שמי בודק ומחפש בפשטות ובמיידיות מושגים שעולים לדיון בפסליו כמו: פרופורציות, תנועה, נפח, צורת הסתכלות. אלו רישומים בעלי אופי הנדסי שהיו 'בדרך' ליצירה אחרת. הם היוו מתווים לפסלים, למרות העובדה שברוב המקרים הם נעשו לאחר הפסלים. בעבודות המופשטות מתרחב הגבול והקו מוצג ברישום, בציור ובפסל אחד. העבודות בודקות מסות ויחסים, אור, מרחב ותנועה פנימית. התוצאה על הנייר והבד היא לעיתים אינסטינקטיביות; ומממשת רעיון שכבר עובד ונבנה מחשבתית במוחו של האמן, ולעיתים נראה כי תנועת היד מובילה את התנועה של היצירה.
התערוכה מזמנת לצופה מפגש עם אמן, המוכר כפסל, שעסק בחומרים כבדים ופראיים, ונחשף ברישומים כיוצר ברגישות גבוהה בקו עדין, בוחן ומדויק. המכלול והניגודים, מייצרים דיון מעניין המאפשר לזהות את ההתחדשות שבפיסול, כפי שהיא מתקיימת בשפת הרישום.
סמדר שינדלר, אוצרת
///
רישום דיו, נייר לבן על קרטון לבן, 1970, 30X38
רישום דיו, על נייר קרטון, 1970, 17.50X24.50
______________________________________________________________________________
14.05.11
חלודה על לבן
יחיאל שמי – קולאז' ופיסול על קיר
אוצרת: סמדר שינדלר
///
התערוכה יחיאל שמי / חלודה על לבן היא השנייה בטרילוגיה של תערוכות (רישום, קולאז', תחריט) החושפות היבטים פחות מוכרים ביצירתו של יחיאל שמי, אשר מזוהה בעיקר עם הפיסול. התערוכה כוללת פסלי קיר ועבודות קולאז'* על סוגי מצע שונים.
פסלי הקיר עומדים כיחידה אוטונומית. גופים גיאומטריים, טרפזים, מלבנים; תימצות של צורה וחומר. חומריות הברזל, כחומריות הקולאז'ים, היא חומריות עירומה [גולמית]. הקיר הוא הנייר. הקולאז' שטוח אך עם זאת 'פיסולי', מונוכרומטי ובדרך כלל חלוד כלא-צבע של הפסלים.
המפגש עם עבודות הקולאז' ופסלי הקיר מאפשרת היכרות רגישה עם האינטימיות של האמן.
בד בבד היא מעשירה ומחדדת את מילון 'הצורות השמי'.
"המוזיאון האמיתי של שמי נמצא בכברי באטליה שלו. כאן, באטליה ובמרחב שסביבו, חונות וחיות יצירות של שמי את חייהן האמיתיים, הטובים. סוג של מלאות מוקרן מהן כאן. במידה מסוימת האטליה הוא האמן. שמי הוא האטליה של יחיאל שמי.” [אדם ברוך, יחיאל שמי, פיסול חילוני, הקיבוץ המאוחד]
///
______________________________________________________________________________
01.10.11
יחיאל שמי – ציורים ופסל
אוצרת: סמדר שינדלר
///
התערוכה החדשה ציורים ופסל מתקיימת בחלל הסטודיו לציור, אותו הקים שמי בתחילת שנות התשעים. יחיאל שמי הפסל, מחליט עם חזרתו מניו יורק, להוסיף מדיה לטכניקות עבודתו, בצד הפיסול, אשר כללו: רישום, קולאז', ותחריט. הציור מבטא שינוי בסיסי בסוג המאמץ; בלי סחיבות, בלי מנופים, בלי מסה, בלי לדאוג שזה 'יחזיק' אלא, להניח.
מאיר אגסי מיטיב לבטא את המעבר של שמי מפיסול לציור בעת שהוא משתמש בביטוי "מסדרון לציור"; המסדרון בו עבר מסטודיו הפיסול לסטודיו הציור והפך לצייר. כך משנת 1993 ואילך מחלק שמי את זמנו ונע בין שני עולמות: ציור ופיסול – מצייר פיסול.
הציור של שמי מאד חומרי וייחודי; הוא משתמש בעיקר בבדי יוטה גסים בלי הכנה [גרונד] והוא בוחר להצטמצם בצבע יסוד תעשייתי ובקשת של צבעים ש'חושבים פיסול' ומזוהים אתו – שחור זפת, אדום חלודה, לבן 'מלוכלך', חום וכחול.
הציורים הם בפורמטים גדולים; בעלי נוכחות, ובנויים משדות של צבע ובתנועה כיוונית מלמעלה למטה. הם נראים כנובעים מכורח פנימי, כאשר, הנחות המכחול דינמיות ומשדרות ספונטניות ויכולת אלתור.
הסטודיו של שמי רחב ידיים. הוא סגור לנוף ורק חלונות עליונים מכניסים אור יום פנימה.
הציור של שמי כבד, מהודק, ונובע מהחומר. הוא חושב מסה, חלל וצורה המקיימים ביניהם דיאלוג אינסופי. אקט הציור** ניזון ממילון הצורות השמי – ריבועים, מלבנים, קורות, גשרים. אופציה אחת לקריאת הקומפוזיציה היא לראותה כלקוחה מתמהיל עברו של שמי כבנאי וכתפסן. בהמשך, עם תהליך הצמצום שחל במבנה היצירה, יש אפשרות לראות את משיכות המכחול הרחבות – כישות עצמאית, כקיימות בפני עצמן ללא הקשר – צורה נטו.
דווקא על רקע התקופה המתאפיינת ברמת עמימות גבוהה, ההתבוננות בציור השמי מציעה רלוונטיות קלאסית – מודרנית.
משלימה את התערוכה עבודת 'פסל רצפה', [עובדה 4]. בעבודה בולטים העיסוק בחריצים וביחסי השיפועים השונים של מרכיבי הפסל, אשר יוצרים אקו [echo] עם מרכיבי הציור.
בתערוכה, עבודה אחת יוצאת דופן, שאינה קשורה לתמה [לרעיון] ובה בא לידי ביטוי שמי מלא הרגש והכאב. מדובר בציור לא אופייני, בו מוסיף שמי על גבי הציור משפט המתייחס ומוקדש לידידו מאיר אגסי, אשר שנהרג עם משפחתו בתאונת דרכים באנגליה. הציור צויר עם היוודע לשמי על האסון.
סמדר שינדלר, אוצרת
///
אטליה שמי 