07.01.12
אטליה שמי מארח:
יעקב דורצי'ן – עבודות חדשות
אוצרת: סמדר שינדלר
אשה, 2011, ברזל / חיה, 2011, ברזל
ראש אשה, 2011, ברזל / מלאך קרוע, 2011, ברזל / שמי, ציורים, 1990, שמן וזפת על יוטה
///
הפסל יעקב דורצ'ין הוזמן להתארח באטליה יחיאל שמי בכברי. זהו מפגש מיוחד בין שני פסלים בולטים, המאפשר התחקות אחר ציר הזמן של הפיסול הישראלי. דורצ'ין הפסל הוא ממשיך טבעי של מסורת הפיסול, אשר יצירתו של שמי משמשת לה אב-טיפוס. דורצ'ין, אשר ידוע בעבודותיו הגדולות, מציג כאן מבחר פסלים בפורמט קטן מהשנה האחרונה. למרות הכבדות והקושי של החומר, העבודות מעניקות תחושה של רכות וריחוף. לעיתים נדמה שהוא מצליח להפיח נשמה בברזל.
בדרך אל החלל שבו מוצגת התערוכה עוברים בסטודיו לפיסול של שמי בו מוצגים פסלים מתקופות שונות של יצירתו. על הקירות העוטפים את פסליו של דורצ'ין תלויים ציוריו של יחיאל שמי, אשר עשה דרך הפוכה מחברו. בעוד שהאחרון עבר מהציור אל הפיסול, יחיאל שמי, המזוהה כפסל, עבר בעשור האחרון של חייו מהפיסול אל הציור, והחלל שבו מוצגת התערוכה שימש למעשה כסטודיו הציור שלו.
///
דורצ'ין במפגש אמן בתערוכה
______________________________________________________________________________
28.04.12
אטליה שמי מארח:
אלימה
אוצרת: סמדר שינדלר
ללא כותרת, פרט מטריפטיך, אקריליק מגנה על בד, 1972, 97x130x3
ללא כותרת, אקריליק על נייר, 2010, 39×31
ללא כותרת, אקריליק על נייר, 2011, 31×39
ללא כותרת, אקריליק על נייר, 2010–2011, 29×25
///
ציורים בצבעוניות עזה; משטחים של צבע נקיים; עבודות בשחור לבן, שעניינן יחסים בין הצורות, כל אלו מרכיבים תערוכה זו של אלימה – השנייה בסדרת תערוכות המתכתבות ומנהלות דיאלוג עם עבודותיו של שמי.
אצל אלימה, לצבע יש משקל; הנוכחות שלו מקבילה לנוכחות של פסל. היא מצליחה להעביר בדו-מימד כוח של תלת-מימד. לדבריה, יש הרואים בה “פסלת מפוספסת", שכן היא מנסה להעמיד ביצירה "כח מול כח"; דברים הנשמעים כהד מתחום הפיסול.
המכנה המשותף המונח בבסיס העבודה של אלימה ושל שמי הוא הצמצום והצורך או הדחף להוציא רק את העיקר, להתמקד בקונקרטי; לתרגם לאמנות את המחשבות והרגשות בתמציתיות, ומעורר שאלות של צורה וחלל.
אצל אלימה אלו המשקל, הקצב והאוטונומיה של הצבע והצורה; "אני לא חושבת על הצבעים כשאני מציירת, אני בוחנת את זה אינטואיטיבית" אומרת אלימה. אצל שמי אלו המסה, המשקל הפיזי הצורה והנפחים. ההתייחסות של שמי ושל אלימה לציור ולפיסול היא לא כאל סיפור, אלא כאל מרחב המכיל מתחים משקלות, צורות נקיות, קומפוזיציה ואסוציאציות כמרכיבים מרכזיים בשפה המופשטת.
התערוכה מציגה שילוב בין ציורים בעלי מצעים אוטונומיים של צבע – אדום, כחול, ורוד, ירוק, צהוב ותכלת בעבודות שנעשו בשנות ה-70, והנראים מפתיעים ורעננים גם היום, לבין עבודות על נייר בשחור לבן, בעיקר מהשנתיים האחרונות. כל העבודות מתאפיינות במשיכות מכחול חופשיות הנעשות ביד בוטחת ומדויקת ומציגות את רוחב ועומק המנעד בעבודתה של אלימה מתקופות שונות.
///
אלימה ועידית לבבי גבאי בפתיחת התערוכה
אלימה בתערוכה
יובל כספי, אלימה, שיר שבדרון וסמדר שינדלר בשיח גלריה
______________________________________________________________________________
08.09.12
אטליה שמי מארח:
משה קופפרמן – חברות
אוצרת: סמדר שינדלר
משה קופפרמן, שמן וגרפיט על קרטון, 1996
משה קופפרמן, שמן וגרפיט על קרטון, 1999
///
"…אם אמנות היא מרד נגד הזמן והמוות, מותם הפיזי של האמנים הוא רק ההתחלה…"
לארי אברמסון, דברים ביום עיון לזכרם של משה קופפרמן ויחיאל שמי שהתקיים בקיבוץ ברעם.
התערוכה מבקשת להציג את הקשר האישי והמקצועי שהתקיים בין משה קופפרמן ויחיאל שמי. שני חברים, בני ברית, ואמנים, אשר חלקו שותפות לדרך ופעלו מתוך מחויבות ונאמנות לעשייה ולרעיון.
נקודות החיבור בשפתם האמנותית של שני האמנים מוצגות באופן פתוח. התנועה בין הקריאה במכתבים ובגלויות של שמי אל קופפרמן, אשר מגלה טפח מהיחסים הממושכים שהתקיימו בין השניים והלכו והתהדקו בשנים האחרונות לפני פטירתם, לבין העבודות המוצגות טוענת את המפגש בערך נוסף.
גוף העבודות על קרטון של קופפרמן, המוצג בתערוכה, הוא בעל נוכחות פיזית-פיסולית. זאת, למרות שמדובר בדו-מימד. אולי זה בגלל הבתוליות החשופה של המצע, חומר התשתית (רדי מייד), או אולי משום שקופפרמן העתיק את המשטחים מייעודם הראשוני בתחתית אל הקיר. מכל מקום, פעולת הציור עליהם מאפשרת לנו לחוש כי קופפרמן מנסה לברר לעצמו משהו בעזרת העבודות. האם זה איך החומר מקבל את הצבע, או אולי זו פנייה אל העבר – אל עבודתו בבניין.
תבליט הקיר של שמי, המורכב מפסי ברזל דקים וצפופים, הוא כמו רישום המנהל דיאלוג עם קווי הגרפיט בעבודות של קופפרמן. שני הפסלים המונחים על מצע חצץ, ממשיכים את עיסוקו של שמי בשאלות של צורה, של תמצות, של משקל, של מתחים ואוויר – מוטיבים קיימים, אשר נשמרים וזוכים להבלטה בפורמט הגדול המונומנטלי.
התערוכה מביאה לידי ביטוי את המחויבות הטוטלית והעקבית לאורך השנים של כל אחד משני האמנים לשפה ולצורה; את הצורך העמוק שלהם, בהבנת החומר עד הסוף, יחד עם סקרנות וחיפוש מתמיד בו; את הדבקות והנאמנות להישאר במינימום, בתמצות, בצמצום ובהתרכזות ביסוד. הבסיסיות ממשיגה את ערך העבודה; את הווייתם כאנשי מלאכה המייצרים פעולה; את היותם פועלים של האמנות, אשר הגיעו לאטליה כל יום, כל עוד התאפשר הדבר.
דרך סיפור חייהם ועבודתם של משה קופפרמן (2003-1926) ויחיאל שמי (2003-1922), חתני פרס ישראל לאמנות, התערוכה מאפשרת גם התחקות אחר המקום והדילמות של האמן בקיבוץ.
///
אביטל גבע בפתיחת התערוכה
רוני קופפרמן בפתיחת התערוכה
אטליה שמי 