אלון פורת

אטליה יחיאל שמי מארח את
אלון פורת
פתיחה: שבת 9 באוגוסט 2014 בשעה12:00

מבט מהחלון, שמן על בד קנווס, 2008 , צילום נעמה פורת

אלון פורת – פועל אמנות

בשנים 1977-1973 למד אלון פורת אמנות בלונדון, ולאחר סיום לימודיו המשיך לפסל ולצייר, או אולי מדויק יותר לומר שהמשיך לעבוד בחומרים שונים (מתכת ועץ, צבע שמן, מים ועפרון), כשהוא עדיין מגשש לכיוונים שונים, כך ששפתו האישית נשארה פתוחה ורב-כיוונית.

ב-1978 היה אלון בין מקימי היישוב כליל, והאמנות נדחקה לרקע. עיקר אונו הושקע בבנייה, בסלילה, בנטיעה ובכל הכרוך בהקמת היישוב האקולוגי. האמנם נדחקה האמנות לרקע? האנרגיה שהופנתה לבניית הבית, לנטיעת הבוסתן ולפעילות קהילתית, לא היתה אחרת מהאנרגיה שהופנתה לפיסול וציור. כאשר אלון מניח אבן על אבן כבסיס לקיר או לטרסה, הוא גם בונה וגם מפסל; וכאשר הוא מפלס דרך או מגדר מטע, הוא גם מצייר בנוף. פורת הוא איש חזון ועשייה, איש של אידיאולוגיה ואסתטיקה, ואין אחד מהם קודם לאחר.

כמה שנים לאחר המעבר לכליל הכיר אלון את יחיאל שמי, אמן "שכן" מקיבוץ כברי, אמן בוגר, שכבר הגיע באותן שנים לניסוח מובהק של שפתו האמנותית. בין השניים התחיל דיבור, דיאלוג, שנמשך עד מותו של שמי ב-2003. שמי ראה את עבודותיו המוקדמות של פורת ועודד אותו להמשיך, גם כששפתו האמנותית הלכה והתרחקה מזו שלו. שמי, יש לזכור, פתח בפיגורטיבי ונע אל המופשט, בעוד אלון יצא מן המופשט והפך עם השנים לצייר פיגורטיבי.

קבוצת הציורים הראשונה המוצגת בתערוכה היא משנות השבעים, מתקופת הלימודים של פורת ומראשית שנות כליל ושנות ההתוודעות לשמי. איך ראה אותם שמי? ואיך ראה אותם פורת עצמו באותה תקופה? האם הם מנבאים כיוון? גם כשצייר מופשט, ציוריו המופשטים של אלון היו ליריים וסיפוריים יותר מהמופשט ה"גרום" של שמי, כפי שכינה אותו אדם ברוך. אני משער שלא דווקא התוכן או הסגנון דיברו לליבו של שמי, אלא משהו בעמדה, בעשייה, במפגש של חומר ופעולה. אם נחפש מכנה משותף בין שמי לפורת, יתכן כי הוא לא יהיה בשפה האמנותית, אלא בעמדה כלפי האמנות, שנובעת מעבודת כפיים, ממגע בחומר, אולי אפילו מסוג של קרבה לקרקע (ולצורך העניין, בנייה או ריתוך הם קרקע). לא הייתי ממהר לדבר על "אסכולה גלילית", אולם נראה לי נכון לציין את קרבתם של משה קופרמן, אורי רייזמן, יעקב חפץ, יחיאל שמי ואלון פורת הצעיר מהם אל עבודת הכפיים.

קבוצת הציורים השנייה בתערוכה היא סדרת ציורי שלוליות שצייר פורת בחורף 2009. מרבית הציורים קטני ממדים והם צוירו במהירות, ברצף, ללא תיקונים מאוחרים יותר. לאחר שלושה עשורים בהם צייר את נופי כליל – מדרון גבעה, כרם זיתים, אדמה חומה, שדה מצהיב בקיץ – צייר אלון ציורי חורף, ציורי מים ושמים. מכל ציורי הנוף שלו, השלוליות הן המופשטות והנשגבות ביותר. בוץ ומי-אפסיים הופכים לרסיסי קסם, כמו שברים קטנטנים מן האינסוף (האינסוף של הציירים – של קונסטבל וטרנר, של מונה ואפילו, לרגע, כאילו במקרה, של גרהרד ריכטר.)

מה היה יחיאל שמי אומר על הסדרה הזו לא נדע, אולם יתכן שנוכל לדמיין מה אומרת סדרת השלוליות לשמי: איזו פגישה לא צפויה, אחרי כל כך הרבה שנים! ועוד אולי היא אומרת: אתה אמן "ההברות", הנה בודדתי עבורך הברה!

קבוצת הציורים השלישית של פורת שונה מאוד מקודמותיה. היא צוירה לאחרונה ונראה בה קטע מנוף המדרון הסמוך לסטודיו שלו – דרך עפר טרייה מחפשת נתיב בין סלעים ועצים צפופים, סלע כבד, זקן, חרוץ קמטים, גושי שיחים וכתמי צבע נאבקים על מקומם על המדרון ועל הבד. יש בקטע נוף זה משהו הרואי, לא גבורת מנצחים אלא גבורתם של העקשנים והשורדים. כשם ששמי ויתר במהלך השנים על המונומנטליות האנכית של פסליו והתקרב לפני השטח ולתנועה האופקית, כך אלון הממשש בציוריו את פני האדמה. הסלע המצולק בעקבות הזמן מייצג אולי גם גוף מזדקן, כזה החש את כוח הכובד ואת המאמץ הכרוך בהיאחזות בקרקע ובטיפוס בגבעה.

מה אומרת קבוצת הציורים הזו לשמי? היא יכולה לומר: ראה, כמה התרחקנו זה מזה; והיא יכולה לומר: ראה, כמה התקרבנו, אתה בשלך, אני בשלי, ושנינו פועלי אמנות.

טקסט: איתמר לוי